מחפש תשובה \ יג' שנים

~מחפש תשובה~

החיים מה השאירו בי, הו כמה צלקות בצד. ב 1988, ישוב על אבן קפואה במחנה המוות, מידאנק, הכרזתי על שביתה. את הכיפה קיפלתי והכנסתי לכיס, ואת האמונה למצב המתנה. הו אני מחכה כאן, איך זה שאני מחפש תשובה ולא מוצא.

~מה קרה?~

לא קרה כלום. הכל טוב, ברוך ה'. או שאולי קרה. התחיל לקרות מה שמלכתחילה היה צריך. מתוך שסוף מעשה במחשבה תחילה, ומבחינת השי"ת אני כבר בסוף המסע, הרי שהגיע הזמן שמבחינתי אתחיל בו. מה שקרה, לא קרה לי, אלא קרה בי. התחלתי להכיר את הפתח להתחלתה של תודעה אמיתית, שהסתתרה ממני זמן רב.

~ממעמקים \ אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי~

ובכל זאת, לא קורא הנברא אל הבורא, אלא ממעמקים. רק כשמתחוור לו ש-כמאמר הסטיקר- אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמיים, או במילים אחרות – מאין יבוא עזרי. זו לא שאלה. את זה אומרים כשיודעים שעזרי יבוא מאין סוף ב"ה. אבל מאילו מעמקים קראתיו? ממעמקי החומר ואהבת הבריאה. כאותו עבד עברי שלא רוצה לצאת לחופשי, או הנודד במדבר ומתגעגע לסיר הבשר שבמצרים.

~אויב שהוא חבר~

באופן פרדוקסלי (למעיין מבחוץ), מה שגרם לי אולי יותר מכל, "להבין את המטריקס" היה ספר על השטן. והתובנה שהשטן הוא קודם כל – לא מה שחשבת (טוב, לא בדיוק מה שחשבת), ושיש לו תפקיד שבמהותו הוא עזרה, הביאה אותי לשאול עוד שאלות (אי אפשר לעשות תשובה בלי לשאול). אין להפריז בחשיבות העניין, ואחרי שלוקחים את הגלולה האדומה, אכן נתפחת הבנה עצומה בגודלה, מעבר לכל דמיון.

~מתחיל ונגמר בעצמי~

עשור לפני, הגעתי למסקנה שהמשפט "השלום מתחיל בתוכי" מחזיק בתוכו אמת יותר עמוקה מהאופן בו השתמשתי בו, בתחילה. אחרי לימוד קצר בפנימיות התורה, התובנה שהכל בתודעה שלי קיבלה משנה תוקף, אבל הפעם לא רק מתוך אמונה (מלשון מאמין ל), אלא מתוך אמונה שהיא ידיעה. ידיעה שמה שאנחנו קולטים בחמשת חושינו המוגבלים, אינו מגרד אפילו את פני השטח, וממילא אין לסמוך עליו יותר מהנדרש. ואם הכל בתוכי, הרי שהאחריות מקבלת משמעות אחרת, אפילו מרתיעה. אלא אם כן היא מלווה בידיעה שאתה לעולם לא לבד.

~בעל הסולם~

ואם כבר לבד, אז שיהיה בתנועה. מי שנמצא בתנועה, כנראה יש בו רצון. בעולם כל כך מחובר, מעולם לא היתה בדידות גדולה יותר. לא מצב פרטי, מיליוני אנשים לבד. רבי יהודה לייב הלוי אשלג זצק"ל עשה אולי את השרות הגדול ביותר לעולם, מאז האחרונים, ואולי… אולי אף יותר. הנגשת הזוהר הקדוש, בפירושו העמוק והמדהים, היא זו שהצליחה לחדור את השריון שלבשתי. בהתחלה הנחתי שזה עניין של הטעם של התורה, שהניע אותי לקבל על עצמי. אבל אין צורך בהסבר, כשמדובר באמונה (כפרוש הרמב"ם). אז מה כן? הבנה אמיתית של מציאות הבורא והבריאה. בלי ההבנה שדרושה ההבנה הזו, הייתי אולי ממשיך בתנועה, אבל לבד. ללא כיוון או כוונה.

~תודעה~

פרוש בעל הסולם לזוהר, מגלה לנו איך בנוי המטריקס ומראה לנו את הדרך החוצה. מדרגות לגן עדן, או אל מעבר אליו, אם תרצו. כמו שהתורה שבעל פה מפרשת את התורה שבכתב, ועוזרת לנו להבין איך אנחנו יכולים למלא את רצון הש"ית, כך הזוהר מתאר את המנגנון והמנוע שמתחת למכסה. התורה שלנו, תורת חיים והיא אמת מבחינה שאינה משתנה, ונכונה לכל מקום וזמן. והזוהר נותן לנו יכולת לעשות שימוש בסם החיים הזה, שניתן לנו ע"י הבורא, על מנת להגיע לתכלית הבריאה. אבל רק כאשר מבינים שמצד הבורא, אנחנו כבר הגענו – רק אז, אנחנו יכולים להתחיל להבין מהי תודעה. ומכאן, שכל העבודה שאנחנו עושים כאן בתוך המטריקס, נעשית בתודעה – אפילו אם מדובר במעשים גשמיים ממש. כאן עושים עוד צלילה לעומק האחריות האישית, ולקיחת האחריות.

~הבחירה~

ואם כבר לקיחת אחריות, הרי שאין כזו ללא בחירה. ואנחנו הרי אנחנו עם הבחירה. ומהי? שנאמר "הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ–הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים–לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ."אנחנו בוחרים בחיים. בכל רגע, בכל מצב, כל פעולה שלנו נעשית מתוך בחירה – חיים או מוות? מהם חיים ומהו המוות? החיים, כבחירה, הם כל פעולה שמקרבת אותנו להש"ית, והמוות – ההיפך. אפשר להיות מת, עוד בחיים – זה מצב הצבירה הנוכחי…(מכיוון שרק אור ה' מחייה, ומכיוון שברוחניות, הקרבה היא בין דומה לדומה, הרי שפעולה שמגדילה את השוני, מרחיקה אותנו מאורו יתברך). אבל הכל ידוע מראש, לא? הרי אמרנו שמבחינת הבורא, אנחנו כבר הגענו לתכלית הבריאה. אז אחרי הכל, אנחנו עדיין אנוסים. אלא שבידינו נותרה בחירה אחת ויחידה – יראת שמיים. הבחירה בחיים.

~יציאת מצרים~

שמעתי מהרב לונדין דרש על ספר שמות פרק י"ד. נאמר בפסוק כ"ב "יָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם, בַּיַּבָּשָׁה" ואחר כך, בפסוק כ"ט "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה, בְּתוֹךְ הַיָּם". מהידועות הן שבתורה אין כתובות מילים סתם, ואין חזרה מיותרת. אז למה יש חזרה, ולמה פעם יש קודם בתוך הים, ואחר כך ביבשה, ובסמיכות, קודם ביבשה ואחר כך בתוך הים? שהעם היה הולך בטור ארוך, שהיה נכנס מהיבשה לים, ואז יוצא מהים ליבשה. מכיוון שהיציאה ממצרים אינה רק אירוע הסטורי, אלא גם עבודתנו היומיומית של יציאה מהעבדות לצרות, למיצרים, הרי שמדובר בתיאור תהליך. כולנו יוצאים ממצרים כל שנה, ובכל יום. חלקנו נמצאים בכניסה מהיבשה אל הים, וחלקנו מלפנים, יוצאים מהים ליבשה. הדרך ארוכה ומפותלת. אני נופל וקם.

~ואהבת לרעך כמוך~

הרבה מאוד פעמים שמעתי וקראתי את הביטוי – ואהבת לרעך כמוך, שהוא כאמור כלל גדול בתורה. אבל רק בתחילת תחילתו של התהליך, קראתי את ההמשך – "אני ה'". וזה חשוב מעבר לכל שיעור. ואהבת לרעך כמוך זה קל. בכל בית ספר לומדים את זה. לא צריך תורה ומצוות. אבל מי שאוהב את ה', וקורא את המשך המשפט, מבין סוף סוף את משמעותו. בכל אדם יש ניצוץ אלוה ממעל. ואם בכל אחד נמצא הניצוץ, ואם את מקור הניצוץ אנחנו אוהבים בכל ליבנו, בכל נפשנו ובכל מאודינו, קל וחומר שחובה עלינו לאהוב אחד את השני. מהי אהבה? אני עוד לומד. אבל אפשר להתחיל במשהו. בברכת בוקר טוב, בסירוב לכעוס, בחיוך. אוהב אתכם.

~מה הפשט~

הרבה פעמים, מעמתים אותי אנשים שלא מאמינים בקב"ה עם פסוקים מהתנ"ך, ובדרך כלל כהתרסה. איך אתה מסביר את זה? הא!? ואני, למדתי כבר מזמן איך מתמודדים עם שאלה תמימה זו. התשובה שלי מתחלקת לשתיים:

חלק א: מצד אחד, התובע מצהיר שאינו מאמין בה' או בתורתו. אז בשם איזו אמונה, הוא תובע ממני הסבר? הרי כל תשובה שמבוססת אמונה בה', תיתקל בהתייחסות של מי שאינו מאמין. מכאן, שאין לי דרך לרצות את ההיגיון של בעל הטרוניה. אז מדוע עלי להשיב?

חלק ב: אם נצא מנקודת הנחה, שהשואל מוכן להקשיב, ואולי אפילו לקבל את התשובה, הרי שיש עוד מכשול לא קטן. הניסיון להבין את התורה על בסיס פשט בלבד הוא עקר, ומגמד את גודלה. התורה אינה ספר היסטוריה של דבר א' קרה, ואחר כך קרה דבר ב' וחוזר חלילה. כל מילה ומילה, מחזיקה פשט, רמז, דרש וסוד. ההתעקשות להיצמד לפשט, מעקרת את הדיון, והופכת את השאלה ללא רלוונטית. אלא אם כן, מוכן השואל להצטרף אל הנשאל לשיעור ולמידה מעמיקה בעניין. או אז, יש טעם בלנסות ולהשיב.

עד כה, טרם נתקלתי במקרה בו השואל הסכים להיכנס לעומק התשובה, ולכן, לרוב הדיון מסתיים כאן וחבל, כי לפחות מהחוויה שלי, היהדות והאמונה מחשיבות שאלות. התשובה – מעצם שמה – מעידה על שאלה או שאלות, ולא ניתן להגיע ליעד כלשהו, בלעדי הניסיון היומיומי למצוא אותן.