השמאל החומל

בס"ד

לפני שנים מספר, בעודי נישא על גבי העליונות המוסרית שלי, אותה קיבלתי מהמחנה הפוליטי אליו השתייכתי, ניהלתי ויכוח עם חבר טוב (ניר שורמן), לגבי משהו שהיה קשור ביחס שבין שמירה על בטחון העוטף (שם גדלתי וגרתי רוב חיי) לבין זכויות אלה שפעם כיניתי "פלשתינאים". אני לא זוכר את כל תוכן הדיון. אבל אני בהחלט זוכר שבתגובה לאחת השטויות שכתבתי, ניר שאל אותי בהתרסה "מה תגיד כשמחבלים חמושים יסתובבו ליד הבית של אמא שלך?" ואני בוש לדווח, שפטרתי את ההתרסה הזו ב… התנשאות. מתברר אם כן שאני טעיתי, וניר ידידי צדק.

ההתנשאות הגיעה, מגובה הפלטפורמה של מה שג'ורדן פיטרסון מכנה "השמאל החומל". מי שעדיין יושב בנחת על הפלטפורמה הזו יכחיש, כמובן, אבל תפישת העולם שם היא שהשמאל הוא ערכי ומלא אהבת האדם, והימין בהמי ושונא אדם – בטח אם הוא שונה. כמובן שיש גוונים לעניין, ויש להאמין שאולי עוד נשארו אנשים שפשוט חושבים אחרת מבלי הצורך להביע עליונות.

מיהו השמאל החומל? כאן לא אייצג את עמדתו של ד"ר פיטרסון אלא רק את איך שאני רואה את זה.

מדובר באנשים שנפלו למלכודת הדבש של הניאו מרקסיזם, שמתארת את העולם כזירת לחימה בין אנשים, כשהמניע של כל אחד הוא כוח. ומכיוון שכך, מי שמצליח הוא בהכרח סוג של כובש\מדכא, והוא עושה את זה בהכרח על חשבונם של אחרים. נקרא להם נכבשים\מדוכאים. ומי שמדוכא או נכבש ראוי לחמלה הרי, ומכאן נגזרת שורה של עמדות פוליטיות שנעות על הספקטרום שבין איפוק לבין הזיה פרוגרסיבית.

בארה"ב ובאירופה נשענה על תיאוריה זו (ואחיותיה) תנועת ה woke וכל "לוחמי הצדק החברתי". כמובן שדרכי הפעולה של תנועה שמבוססת על עקרונות מרקסיסטים לעולם תנקוט באלימות, מילולית ופיזית, תסתום פיות ותנסה לשלוט באופן אירוני, בכל מוקדי הכוח… והכל, להזכירכם, כי השמאל חומל, והימין מתבהם ושונא.

בישראל, השמאל חומל על ערביי עזה ואלה שמתגוררים תחת מטריית רשות הטרור ביהודה ושומרון, על מסתננים בלתי חוקיים שכבשו חלקים מדרום ת"א. בשם החמלה הזו, חתמנו על הסכמי אוסלו הרי האסון, גירשנו אלפי יהודים מבתיהם ברצועת עזה, נמנענו מ"נוהל שכן", ומכניסה למסגדים ובתי חולים. נתנו לרשת השידור של האוייב להסתובב לנו בין הרגליים, ויתרנו לבג"ץ כי הוא יגן על חיילינו ומפקדיהם מבית הדין הבינלאומי. ברחנו מדרום לבנון והפקרנו את צד"ל, הפסקנו להתיישב בארץ, לא פעלנו כנגד התגרויות מעבר לגדר. שחררנו אלפי מחבלים בשביל חייל אחד. אנחנו משחררים היום מאות נוספים.

איך אומרים? היינו כחומלים.

גילוי נאות: הייתי בעד כל הפעולות הנ"ל, לפני שפתחתי את עיני. כי מי רוצה, או יכול להתנגד לחמלה? איזו מידה מדהימה זו, מידת החמלה. להתעטף בה, להתכרבל תחתיה בלילות קרים, ולהרגיש את העליונות המוסרית מחממת את הלב והנשמה.

אולי בגלל שבחלוף השנים גם התרחקנו מדת משה, שכחנו או לא ידענו מלכתחילה, שהמידות שלנו אינן טובות או רעות בפני עצמן. הן טובות בדיוק כפי שאנחנו עושים בהן שימוש.

אם הבן שלי היה מכה ילד אחר, שלא כהגנה עצמית, החמלה שהייתי מראה לו, לא היתה חיבוק מנחם. היא היתה העמדתו במקום על פעולתו הבלתי ראויה. ואם היה עוזר לקשישה לחצות את הכביש, ובשל זה מפספס את האוטובוס למשחק שרצה לראות, הייתי מנסה לנחם אותו, או לקחת אותו, הזול מבין השניים… חמלה היא מידה טובה, במידה שאנחנו מפעילים אותה באופן ראוי.

בניגוד לעמדת השמאל, מתברר שדווקא לאנשי הימין העניין ברור יותר. מחבלי נוחבה לא ראויים לחמלה, והדחיפות שבה בית הדין הישראלי, הפצ"רית וחבריה משליכים חיילים לכלא, בשל אלימות כלפי האנסים והרוצחים האלה מדגימה את העניין. ביתר שאת העניין ברור בכך שאותם תתי אדם מטונפים, שאנסו רצחו ובזזו את אחינו ואחיותינו, עדיין לא עומדים למשפט (שלא לומר מוצאים להורג).

לאנשי העם המומצא מגיעה זכות להגדרה עצמית? אני לא מסכים, אבל גם אם כן, מדוע עלי לתמוך בזה על חשבון הביטחון של העם שלי? זה היה לב אותו הויכוח שתיארתי בהתחלה. כל כך היה חשוב לנו לחמול על ה"כבושים" ה"מדוכאים", שלא חמלנו על ילדינו מספיק. זה עלינו. ואני רוצה להאמין שכולנו הבנו את עומק וגודל הטעות בהבנת המונח חמלה.

השמאל החומל בישראל, לא מוכן גם לשמוע דיעות נוספות בקשר לעסקת החטופים הנוכחית. הם החליטו, בעבור כולם, למי מגיעה חמלה ולמי לא. למשפחות החטופים והחטופים עצמם מגיעה חמלה. זה אגב נכון באלף אחוז. אך למשפחות נפגעי פעולות האיבה, לא מגיעה חמלה… להם אסור להתרעם על שחרור מחבלים שרצחו את ילדיהם שלעולם לא ישובו.

אני יותר מצדד בעסקה מאשר מתנגד (ותודה לאל שלא אני צריך להחליט), וזה מתוך ידיעה שיהיו לה מחירים כואבים. אבל למה שלא אקשיב בחמלה למי שמזהיר אותנו – על סמך נסיון חייו דרך אגב – מאותם המחירים שנשלם? אני לא אומר להסכים. אני אומר להקשיב, מבלי לשפוט אותם ישר כ"רשעים" שלא מעוניינים להשיב חטופים… איפה החמלה כלפיהם?

הנושא כרוך וקשור בכמעט כל נתיב בו הולך המחנה הזה, וזה מביא להתבטאויות איומות ומזעזעות לפעמים. בארה"ב, המחנה של טראמפ די דרס את השני, בעיקר מפני שלאמריקאים נמאס שקוראים להם גזענים, שונאי זרים, וכל מיני פוביים, למרות שרובם המובהק הוא פשוט ההיפך מכך. בישראל, זה אחד הגורמים המרכזיים בחוסר היכולת של השמאל באמת לנצח במערכת בחירות. לרוב העם בישראל די נמאס לשמוע על "שלום" ועל "המתונים" ושניתן לדבר עם מכחישי שואה, ומשלמי משכורות לרוצחי יהודים. נמאס לנו מלחמול על אכזריים ולהתאכזר לרחמנים. ובעיקר נמאס לרבים מהאזרחים, שאומרים להם שהם לא מוסריים, נחותים ושונאים. זה פשוט לא נכון.

לשמאל יש עוד הרבה בעיות אידאולוגיות, אבל עד שלא יצליח לשכנע את הציבור שסדר העדיפויות הערכי שלו התיישר, ושאינו מביט על כולם מלמעלה, זה לא יעזור לו לחזור לשלטון.

• מסכימים? חולקים?
• אשמח לשמוע תגובות ממש כאן, או ישירות דרך האתר.