בס"ד
פעם בחודש, בלי נדר, אנסה לשתף סיפור קצר מאוד. מה שנקרא בלעז Flash Fiction. מה זה? כאמור – סיפור קצר מאוד. אין הגדרה נוקשה לעניין, אבל נהוג לשמור אותו מתחת ל 1000 מילים, ולי יש כוונה לשמור את זה מתחת ל 500. deal.
אז, בנוהל – אני חוסך במילים וניגש ישר לסיפור:
מי אחרון בתור?
בבואי לעמוד בתור לקופה, כבר הבנתי את הטעות. אבל היה מאוחר מדי. הוא הביט לאחור, ועל פניו התחלפו הבעות, בזו אחר זו. ראשית, התקמר לו חיוך, אחר כך עיניו חיפשו משהו בתוך הגולגולת. אולי ניסה לשלוף את שמי מהזיכרון. החיוך נעלם, ולאט לאט, שפתיו הלכו וקפצו, עד שנראו כאקורדיון שהוכן להיכנס אל תיקו. רעד קל באפו, לא הותיר מקום לספק, הוא זוכר.
"זה אתה." חמקו המילים בפיו, ונשמעו כמו – סליחה על הביטוי – נפיחה בלחן ים תיכוני.
הסתובבתי אחורה, כאילו מחפש אל מי הוא מתכוון, אבל הוא תפס את כתפי.
"אתה. אתה!" וקולו כבר תקיף יותר. "אל תשחק אותה לא זוכר! בואיינה, אתה…"
"סליחה." אמרה אישה שיכולה היתה להיות סבתי. "מי האחרון בתור?"
"בואי, גברתי." זזתי והדגמתי בידי שעליה לעקוף אותי תור. "אני לא יודע מי האחרון, אבל את צריכה להיות הראשונה."
היא הניחה יד שברירית על זרועי. "תודה בחור צעיר."
היא כנראה, לא הבינה שבצעד הזה, בסך הכל תפסתי מרחק מהבחור המגודל שעמד להראות לי, כמה טינה הוא שומר. אבל הרווחתי פעמיים. גם מרחק וגם מצווה. אחת אפס לי. אבל הבחור, את שמו אני לא זוכר, לא התכוון לצאת כשידו על התחתונה, וביקש ממנה לעבור גם אותו. היא הודתה לו ושוב מצאתי את עצמי מביט מעט מעלה, בפניו שהתכערו מכעס. אחת – אחת.
"תגיד, אתה לא מתבייש?" הוא מרעים בקולו.
"מה קרה?" שאלה הגברת, בבהלה.
"כלום, גברת. סתובבי." הוא ניפנף בכף ידו, והיא סובבה שוב את ראשה.
"תשמע." אמרתי, מנסה לייצב את קולי. "לא קרה כלום, אתה סתם…"
"סתם מה?" הוא מקרב את פניו אלי, עד שאני יכול לנחש באיזו משחת שיניים הוא משתמש. "סתם מה? וואלה, חשבת תפסת פראייר הא? אבל קארמה היא חתכת זונה, והנה אתה פה."
"בסדר." אני מהנהן, "אבל מה אתה רוצה עכשיו?"
"מה אני רוצה?" לא כדאי לך לדעת. יש לך רק מזל שאנחנו בסופר, אבל אני מחכה לך בחוץ."
"למה אתה כל כך כועס, בחור צעיר?" הזקנה שאלה בחיוך. "החיים קצרים מדי בשביל זה, תאמין לי. אני יודעת."
"יאללה, גברת. תעבירי את הדברים שלך בקופה. יום שישי יום קצר. ואל תדחפי ת'אף שלך, הא?"
היא עשתה כדברו והעבירה מספר פריטים לקופאית שהביטה לכיווננו בבעתה. אחר כך הלכה לכיוון היציאה, ברכה את העובד המנומנם שבודק חשבוניות לשלום ויצאה מהסופר. הבחור המגודל התחיל להעמיס את המצרכים על הדלפק, תוך שהוא מזכיר לי. "אני מחכה לך בחוץ. ויש לי זמן, אל תדאג. אנחנו נסגור את החשבון."
אז זהו, שלי לא היה זמן לזה. מצד שני, אני לא רואה איך אני חומק מהעימות הממשמש ובא. איש לא התערב, ואני בטח לא התכוונתי להתקשר למשטרה או משהו כזה. נשמע לי מופרך. איך הוא כל כך כועס, למען השם? מה בסך הכל עשיתי? העברתי את המצרכים ולקחתי נשימה עמוקה. העובד בכניסה חזר לנמנם ויצאתי החוצה, עגלה לפנים, מנסה לשדר ביטחון עצמי לפחות כלפי חוץ.
הבחור היה שם. גם הזקנה. הם עמדו והוא כבר לא נראה כל כך זעום. התחלתי ללכת באיטיות לכיוון הרכב, מנסה לנצל את הסחת הדעת, אבל הוא קרא לעברי. "בוא, בוא." על פניו… חיוך? הגברת הנהנה והזמינה אותי בתנועת יד נמרצת.
הסתובבתי וניגשתי אליהם. כשהגעתי, הבחור הניח את ידו שוב על כתפי, אבל הפעם ברכות מפתיעה, ואמר. "אני מתנצל. לא הייתי צריך להתנהג ככה."
"גם… אני?" הצלחתי לומר.
הוא הסתובב, נשק לגברת על המצח והלך לדרכו. עמדתי ובהיתי בו מתרחק. אחרי כמה שניות הסתובבתי אל הגברת ושאלתי. "מה אמרת לו?"
- אהבתם?
- לא התחברתם?
כתבו לי בתגובות, או ישירות דרך האתר. הרגישו חופשי לשתף וכל הג'אז הזה.
גיל שלו 