בס"ד
פעם בחודש, בלי נדר, אנסה לשתף סיפור קצר מאוד. מה שנקרא בלעז Flash Fiction. מה זה? כאמור – סיפור קצר מאוד. אין הגדרה נוקשה לעניין, אבל נהוג לשמור אותו מתחת ל 1000 מילים, ולי יש כוונה לשמור את זה מתחת ל 500. deal.
אז, בנוהל – אני חוסך במילים וניגש ישר לסיפור:
שושנה
"או, פאק איט." הן המילים הראשונות שיוצאות מפיה, והרופא והאח מביטים אחד בשני, מיטיבים את משקפיהם על האף.
כשבע דקות של עבודה נמרצת, על בסיס נסיונם העשיר, וזה מה שיש לה להגיד? מעבר לדלתות העץ העבות, עדיין מתגודדים הבן והנכד, וניתן לשמוע את קול מחאותיהם, מעל לנסיונות הפאטתיים של אחות חדר המיון להרגיעם. ד"ר רוברט אי. ראת'רפורד מניח את מסכת החמצן סביב פיה ואפה של הגברת מינקוביץ'.
"הנה, הנה, גבירתי. קחי אוויר. נשימות ארוכות ואיטיות. לא לא, אל תנסי לזוז."
שושנה מינקוביץ' לא מקבלת פקודות מאף אחד. לא מיוסף בעלה, עליו השלום, ובטח לא מאיזה דוקטור זב חוטם. היא מנסה להוריד את המסכה, אבל זו מחליקה מבין אצבעותיה החלושות, והגומיה שמאבטחת אותה דואגת שזו תחזור אל פניה מהר מדי, ותסטור על פניה.
"מה אתה מחייך?" גברת מינקוביץ' זועפת כלפי אי. ראת'רפורד.
"או, שום דבר, דברת מינקוביץ'." הוא מניד את ראשו. "אני פשוט שמח שיש לנו פייטרית פה. זה היה מאוד…"
הדלת נפתחת, ודרכה נכנסים גבר בלבוש חרדי, ונער שנראה כאילו הגבר שאיתו התכווץ בכחצי מטר.
"נו, עוד פעם אלה." שושנה מסובבת את ראשה. "תגיד, למה אתה עושה לי את זה?"
יעקב פנחס הבן, אברהם יצחק הנכד, וד"ר ראת'רפורד מנסים לענות, אבל שושנה בשלה. "לא דיברתי אליכם. אולי יש למישהו אקדח?"
דממה נוחתת על חדר הטיפולים, מבחוץ עדיין נשמע קול מהומה.
"את לא באמת מתכוונת לזה." יעקב פנחס אומר, בעודו מתיישב על סף המיטה, שקית הניילון התמידית בידו. "הד"ר החביב הזה הציל אותך מ…"
"ממה?" גברת מינקוביץ מיישירה מבט בבנה. "ממה בדיוק הייתי צריכה הצלה? הייתי בדרך לפגוש את יוסף, סוף סוף. ועכשיו מה? עוד סדר אצלכם? עוד בר מצווה? או… אני יודעת! הקיגל של ברכה. איך שכחתי מהקיגל?"
ד"ר ראת'רפורד, אוזנו קרוייה לרעשים שמחוץ לחדר, נע באי נוחות ומעביר משקל מרגל לרגל. כשהרעש שמעבר לדלתות מתגבר, הוא מאבד מעט מסבלנותו. "אנחנו באמת צריכים להעביר את אמא שלך להשגחה במחלקה." והוא מסמן לאח, גדול המימדים שצפה עד כה בהשתוממות מהצד.
האח משחרר את גלגלי המיטה ברגלו, ומתחיל לנווט אותה במקצועיות מחוץ לתחנת הטיפולים, דרך הדלתות שנפתחו לפקודת החיישן, והחוצה אל המסדרון שנראה כמו סופרמרקט בזמן מבצעי החגים. האח מביט ימינה ושמאלה, מבולבל מהמהומה, כשמישהו צורח. "יש לו סכין!"
האח לא מצליח לזהות במה או מי מדובר, אבל שושנה מינקוביץ' מתיישבת על המיטה, מרימה את בלון החמצן ששכב לצידה, ובתנועה אחת רצופה מטיחה אותו בפניו של הצעיר החמוש. עוד לפני שגופו של הדוקר בפוטנציה נופל שדוד, בלון החמצן מצלצל על המרצפות. יעקב פנחס, מביט בפנים לבנות על בנו, שללא ספק היה היעד לסכין הקצבים ששכבה כעת לרגליו. "אברומל'ה." הוא מחבק את הנער אל ליבו.
שניה או שתיים לאחר מכן, נופלת דממה על המסדרון. יעקב פנחס, אברהם יצחק, האח, וד"ר ראת'רפורד שיצא מחדר הטיפולים כשהבין על מה היתה המהומה, מביטים על המיטה ולא מצליחים להוציא מילה מפיהם.
גופה של הגברת מינקוביץ שמוט לשמאלה, היד שהניפה את בלון המחמצן, תלויה מעבר לקצה המיטה, פלג גופה העליון צבוע בזרזיפי דם שהתעופפו מאפו המרוסק של התוקף, ועל פניה חיוך. יש בין העוברים ושבים, שיהיו מוכנים להישבע שמעל ראשה הילה צהבהבה לבנה.
- אהבתם?
- לא התחברתם?
כתבו לי בתגובות, או ישירות דרך האתר. הרגישו חופשי לשתף וכל הג'אז הזה.
גיל שלו 