בס"ד
ישראל במלחמה. הצבא, ובעיקר כוחות המילואים נושאים בנטל ההגנה על המדינה, והנטל כבד מאוד. רובם של המילואימניקים נמנעים מלהתלונן על כך, והדבר מעיד על הלך רוח מיוחד, ויותר מכך, על סט ערכים ראוי להערצה. הסדירניקים, מי שאנחנו מכירים באזרחות כ"דור הטיק טוק", קמים יומיום ומראים לנו שהם עולים עלינו – אפילו שהדבר נכפה עליהם.
ומצד שני, אוכלוסיה גדולה מאוד של חרדים, לומדים תורה וממשיכים בשגרת חייהם, כאילו כלום לא קרה.
לפני שאמשיך, אבהיר שתי נקודות חשובות:
- כשאני אומר "חרדים", אני מתכוון לרוב המכריע שלא מתגייס. ידוע לי, שמספר המתגייסים גדל עם הזמן, ושיש יחידות נפלאות שמורכבות מחרדים.
- אני לא שייך למועדון של שנאת חרדים בגלל היותם חרדים. אני לא שותף לראיה שלהם כסוג של אויב חלילה, ולא מאשים אותם בכל דבר רע שקורה כאן. הדברים הבאים, כאמור קשורים לסוגיית הגיוס בלבד, ולאוכלוסיה הגדולה שעומדת על הסירוב להשתתף.
הדבר לא מתיישב אצלי בראש, ואני רוצה לדבר קצת על הסיבות.
החרדים, ובעיקר מנהיגיהם הפוליטיים מדברים על כך שבכך שהצעירים לומדים תורה, הם עוזרים במאמץ המלחמתי. יודעים מה? אני מסכים. לימודי תורה הם דבר חשוב בזמן שלום ובזמן מלחמה. הם מקנים לאדם כלים להתנהלות בעולם, שמגיעים מעולמות גבוהים יותר. אני חושב שצבא שיודע למה הוא נלחם, ומבין שהוא צועד בדרך שמבוססת על אמת, הוא צבא חזק יותר. לא תשמעו אותי מדבר כנגד לימודי תורה.
הקיצוניים יותר במגזר, מדברים על מקומה של הציונות בעניין, ואינם מגדירים עצמם ציונים, ומכך שאין להם את אותה המחוייבות לשרת בצבא שמשרת את הציונות. יודעים מה? אני מבין את המחשבה. באופן עקרוני, אני מבין מאיפה באים האנשים הללו.
עד כאן ההבנות שלי, ומכאן ההשגות.
רוב אזרחי המדינה, גם החילוניים ביותר, אם יתבקשו להסביר למה הם מתחברים בתורה, מה העיקרון שהם בכל זאת לוקחים ממנה, לדעתי יאמרו "ואהבת לרעך כמוך". זה כלל גדול בתורה, וזה יכול להיות מובן ברמה מסויימת, גם ללא כל לימודי תורה מעמיקים. כל אחד יכול להסיק שהביטוי אומר – כמו שאתה דואג לעצמך, תדאג גם לאחר.
אנשים שלומדים תורה, אמורים להבין זאת עוד יותר לעומק. הם אמורים לדעת שמדובר במושג האהבה האמיתי והעמוק ביותר. הם יודעים שבכל אחד ואחת מאיתנו יש ניצוץ אלוקי ממעל ממש. הם יודעים שאנחנו צריכים לראות את הניצוץ הזה בכל אחד ואחת, ומכיוון שאנחנו אוהבים את השי"ת, אנחנו אמורים לאהוב את רענו ממש כפי שאנחנו אוהבים את הקב"ה.
אי אפשר לשבת בכולל או בישיבה, לומר שאנחנו מאמינים ב"ואהבת לרעך כמוך", ולתת רק לאחינו, בשר מבשרינו, לשלם את המחיר הכבד מנשוא של מלחמה. האירוניה פה גדולה מדי. בעוד לוחמים מקריבים את חייהם – כפשטו – על קידוש השם ולמען אחיהם (קרי: מיישמים את "ואהבת לרעך כמוך" בצורה קיצונית), אלה שלשיטתם הם תלמידי חכמים… מה הם עושים? הם "לוחמים" בישיבה?
ומה בנוגע לציונות? אני לא מבקש מהם להפוך לציונים. אני רוצה להזכיר לכולנו שהיהדות אינה דת סבילה. היהודי נדרש, לא רק למילים אלא בעיקר למעשים. היהדות היא דת של אקטיביזם. היא דת מונחית מטרה. יש לה כיוון, ייעוד ותכלית.
ישנו המשל המפורסם (גרסא שלו, בכל אופן), על היהודי שנקלע לסערה בים, וצועק אל הקב"ה לעזרה. לפתע מגיעה סירה קטנה והאיש שעליה מזמין אותו לעלות. היהודי עונה לו "אין צורך, ה' יצילני." ואחר כך חולף מסוק ומשלשל לעברו חבל. היהודי עונה שוב "אין צורך, ה' יצילני." ואחר כך יוצאת לידו צוללת והריטואל חוזר. אחרי כמה דקות, כוחותיו תשים והוא טובע למותו. כשהוא מוצא את עצמו בעולמו של הקב"ה ומטיח בו "מדוע עזבתני?!" עונה לו ה' "שלחתי לך סירה, מסוק וצוללת. מה עוד אתה צריך כדי להאמין בי?"
זה בסדר לחכות למשיח. אני מחכה לו. אבל הקב"ה דורש מעשים. את המשיח רק אנחנו יכולים להביא. ולהביא את המשיח אומר יישום מלא של "ואהבת לרעך כמוך". אי אפשר לשבת בישיבה ולאמר "אין צורך, ה' יצילני". צריך לעשות מעשה.
היהדות היא חיבור של שמיים וארץ. מה הוא רחום, אף אתה רחום. מה הוא חנון, אף אתה חנון. ירושלים של מעלה היא מדהימה. אבל יש גם ירושלים של מטה. אנחנו מקדשים על היין ואז שותים אותו ממש, בגופנו.
אני לא רואה שום הצדקה, מבחינה אמונית, דתית או רוחנית, לשבת בצד כשדמי אחינו נשפכים על קידוש ה'. זה לא "ואהבת לרעך כמוך." וזה לא קירוב הלבבות.
אני לא אומר זאת בהתרסה, שכן אני יודע שהאנשים חונכו על ברכי אמונה מוטעית זו. זה לא יקרה מחר, אבל זה חייב לקרות. כל מי שמאמין בקב"ה צריך להתגייס למען עמו. לגיוס יכולות להיות הרבה פנים. יש צבא ומד"א, כוחות הצלה ושיטור, כבאות ושלל פעילויות מאורגנות שיכולות להיות ראויות לתרומה – במעשה – מהאוכלוסיה החרדית.
אני יודע שיותר ויותר חרדים מבינים זאת. אני יודע שהם לא נמצאים תמיד בעמדה שמאפשרת להם פעולה משמעותית בנידון, אבל אנחנו חייבים להגיע, בחקיקה, בחינוך, ובפעילות אזרחית למצב שבו, למעט מעטים וגדולים בתורה, כולם יכנסו לחברה באופן שלם מצד החובות, ממש כפי שמצד הזכויות. זה מאוד יהודי.
ומילה אחרונה בקשר לעילויים בתורה. כמה עילויים אנחנו יכולים להזכיר ככה מהראש, לאורך מאות ואלפי שנים? הרי היה רק רשב"י אחד, ואר"י אחד, ורמב"ם, ורמב"ן ורמח"ל אחד, ובעל הסולם והבעש"ט והגאון מוילנה. אנחנו יכולים למנות עוד ועוד, ולא נתקרב ולו במעט, למספר התלמידים הפטורים מחובת גיוס. אנא ממנו, מידת הצניעות. אם יש מישהו שמתקרב לנעליים העצומות של המוזכרים לעיל, אדרבא – אלחם על זכותו לפטור. וכל השאר – במטותא מכם, אחיכם זקוקים לכם. הם לא מבקשים מכם לזנוח את התורה חלילה. הם מבקשים לשלב לימודים ומעשים. נמצא את הדרך ביחד לחבר בין שמיים וארץ.
גיל שלו 