בס"ד
הסיסמא של הסדרה האלמותית "סיינפלד" היתה – "זו סדרה על כלום". והיא היתה כזו. על כלום ועל כל דבר. על הקיום האנושי בניו יורק של שנות התשעים. על נציגים מוקצנים, של חלק לא קטן מאיתנו. זה גם היה הקסם שלה (זה וחוש ההומור של לארי דיוויד וג'רי סיינפלד).
כתבתי סדרה שלמה על סדרות, ואתם מוזמנים לקרוא, אבל היום אני רוצה לדבר על משהו מעבר לאהבה שלי לסדרה זו או אחרת. טוב, זה קשור, אבל… בואו נתחיל, בתקווה שיתבהר בהמשך.
כאחד שלא ממש ממהר לקפוץ על עגלת המעודדות של כל סדרה, גם ל"מתים המהלכים" הגעתי טיפה באיחור. אם אני לא טועה, רק כשהתחילה העונה השלישית מישהו הודיע לי ש"אני חייב לצפות!". הקשבתי לעצתו ומצאתי את עצמי מודה ש…כן, הייתי חייב. אחרי שהשלמתי את שתי העונות הראשונות, מהן מאוד נהניתי, שאלתי את עצמי – למה? למה אתה נהנה מזה? בסך הכל אנשים בורחים ממקום למקום, הורגים ונהרגים ע"י זומבים… מזה אתה נהנה?
האמת היא שהייתי רוצה לענות לעצמי ב"לא" מוחלט. אבל כן, במידה מסויימת, אני חייב להודות שיש לי חיבה לסיפורים בהם חיי הגיבורים בסכנה מתמדת, ושאני מוצא סיפוק (בתוך ההקשר הדמיוני של סיפור) בכך שהם הורגים את אויביהם – בעיקר אם הם כבר מתים…
ובכל זאת, התשובה היא כמובן, לא. ההנאה שהסדרה הסבה לי (בעיקר העונות הראשונות, אבל אני מאוד סלחן, ונהנתי גם מהיותר מאוחרות) נגרמה מהעובדה שהסדרה היא בכלל לא סדרה על זומבים. היא סדרה עלינו, בני האדם החיים, ועל מצבי הקיצון, בהם נבחן סט הערכים שלנו. הסדרה גורמת לנו להרהר בשאלות ערכיות, עימן רובנו לעולם לא נתעמת מחוץ לתנאי המעבדה שלנו.
ברוב הסדרות היותר טובות, ניתן למצוא תמות או רעיונות מרכזיים, וככל שהם נכנסים לנו למודעות ללא שימוש בהטפה, כך הן מהנות יותר. סופרים נוהגים לייעץ "הראה\אל תספר", אבל קשה לחלקם להתאפק ולא "לספר" לנו מה הרעיון מאחורי הסיפור. לצערי, בשנים האחרונות, כתיבה – ובעיקר של סדרות וסרטים – הפכה יותר יותר מבוססת אידאולוגיה. פחות שואלים שאלות, ויותר עונים תשובות שהוכנו מראש, והכתיבה מונחית בכיוון זה (כמו גם ליהוק, שיווק וכו').
אחד מסודות הקסם של "תיקים באפילה" בתחילת דרכה, היתה הקפדה על אי מתן תשובות חד משמעיות. כולנו היינו עם מולדר ברצונו להאמין ש"האמת היא אי שם" ורק צריך למצוא אותה. מי לא רצה שימצא את אחותו, או לכל הפחות יקבל תשובה על גורלה? אבל בכך שתמיד סופק לנו סייג זה או אחר, המתח הבריא של הסיפור נשמר. גם הסדרה הזו, לא באמת היתה על חייזרים. הדברים החשובים יותר, היו הדמויות המרכזיות. מולדר וסקאלי כתיזה ואנטיתזה מצד אחד, והאיש המעשן, סקינר ואחרים ככוחות שלכאורה פועלים נגדם. מולדר, כאדם שמשימת חייו מונחית ע"י חוויה טראומתית אישית, מלווה במדענית קרת רוח. הדיאלוג בין אמונה להיצמדות ל"עובדות", ומהן עובדות? אלה היו הדברים עליהם התבססה הסדרה. העיסוק בחייזרים היה קישוט מהנה ומעניין בפני עצמו.
אחת מהסדרות שנכנסו לסדרה שכתבתי היתה "רצח מאדום לשחור". לכאורה, סדרה סטנדרטית. מה שנקרא – סדרת משטרה פרוצדורלית. יש פשע, בלשים נקראים לחקור אותו, ואו שהם מצליחים, או שלא. רק שהפשעים, והחקירות בסדרה שימשו "בסך הכל" כמקפצות לסיפורים האמיתיים. דרך דיאלוגים משובחים, וליהוק איכותי, הסדרה הזו סיפרה לנו על אוסף של אנשים. האומץ של היוצרים היה, הנכונות להיכנס עמוק לדמויות, ולשים את ה"רגיל" (מי רצח?) כעלילת משנה. דבר דומה נעשה ב"דקסטר", אם כי שם היו תמות אחרות לחלוטין.
- אילו סדרות אתם אהבתם?
- מה גרם לכם לאהוב אותן?
שתפו עם שאר הכיתה בתגובות, או כתבו לי ישירות דרך האתר.
כמובן הרגישו חופשי להפיץ את הבשורה.
גיל שלו 