בס"ד
אחת המהפיכות הגדולות (אם לא הגדולה שבהן) שהתחוללו במהלך סוף שנות ה 60, היתה המהפיכה המינית. כמעט באחת, הותרו הרסנים ששמה על עצמה החברה השמרנית במערב, בכל הקשור ליחסי מין. כמו בכל רובד בחיי החברה המערבית, כך גם כאן הדברים נעשו תחת הכותרת של חופש. וכמו בכל אלה, גם כאן היתה (ועדיין קיימת) אי הבנה של המושג.
אבל לפני שנדבר על החופש, בואו נדבר קצת על אהבה.
אהוד מנור ז"ל שאל זאת, בקולם הנהדר של מתי כספי וריקי גל. כמו אלפי משוררים, סופרים והוגים, שמנסים להגדיר את המושג כך גם אנחנו כל הזמן מנסים להגשים את הדבר החמקמק הזה. בכל שלב בחיים שלנו, כך נראה, הדבר מקבל משמעות קצת אחרת. בנערותנו אנו נוטים לבלבל את זה עם משיכה מינית. אחר כך אנחנו עוטים על המושג איזו הילה של רומנטיקה. משהו שדומה יותר להערצה. אחר כך, לא מעט יערפלו את זה עוד יותר עד שנחזור לשאלה המקורית – מה זו אהבה?
רמזים נוספים לזה, נמצא שוב אצל אהוד מנור. "מה היא מבקשת?"
מי שלומד מעט מכתבי בעל הסולם ע"ה, יודע שאנחנו עסוקים בעיקר במילוי חסרונות. כשמישהו ממלא חיסרון שקיים בנו, הוא גורם לנו להנאה. אמר פעם הרב אהרון לוי יבדל"א. "אהבה היא ההרגשה שאני מקבל יותר ממה שמגיע לי." ותחשבו על זה. לכן האדם המאמין, מרגיש את אהבת הבורא אליו. אני כל כך מלא בחטאים, ובכל זאת, הקב"ה לא "מעניש" אותי (ונעזוב את מושג השכר והעונש בפני עצמו לפעם אחרת), בוודאי לא במידה ש"מגיעה לי."
אבל למה מנור שואל "מה היא מבקשת?". היא לא מבקשת כלום. היא רק אהבה. זו הרגשה. לא?
אנשים שנישאים זה לזו, ונשארים ביחד במשך עשורים שלמים נשאלים לא מעט מה הסוד שלהם. התשובות מרובות. הם מדברים על סבלנות, כבוד הדדי, נכונות לוותר, להכיל. מדברים על עבודה עצמית וזוגית. התעקשות להתמודד עם משברים. וכל אלה נכונים. אבל אולי אפשר לתת לכל אלה כותרת? אולי אפשר לקרוא לזה… אהבה?
מה גורם לנו לעשות הכל עבוד הילדים שלנו?
האם זו תחושת האחריות של מי שהביא לעולם חיים, ועכשיו עליו לשמור עליהם מכל משמר? האם המוכנות הזו, להקריב (עוד מושג מעניין ששווה טור) את ה-כ-ל למען החיים האלה, יכול להיקרא "אהבה"?
אם כן, אז אולי ניתן לאהוד מנור עוד דקה. "את ימי את לילותי ולא די."
אם כן, ככל שאנחנו מתקרבים יותר למהותה של אהבה, אנחנו מבינים שאין כל חופש בעניין. אהבה אמיתית היא קשר בלתי יתן להתרה. היא מערכת של מחוייבות, אחריות, הקרבה, התמודדות ושלל מושגים שביניהם לבין מה שנתפש בעינינו כחופש, אין כמעט כלום במשותף.
בואו נחזור לרגע לסיפור יציאת מצרים. המאורע המכונן הזה, ושיאו במעמד הר סיני, מדגים אולי בדרך הטובה ביותר את חוסר ההבנה שלנו לגבי חרות וחופש. בני ישראל, בצאתם ממצרים הפכו חופשיים. חופשיים מעבדות לפרעה. אבל עדיין לא היו בני חורין. לא היתה להם חרות. מכיוון שחרות איננה מ-משהו, אלא לשם משהו. במקרה של בני ישראל, החרות לעבוד את ה', או במילים אחרות – החרות להפוך מעובדי חומר, לעובדי רוח.
אז מהי החרות הזו? ומה הקשר שלה לאהבה?
החרות, בניגוד לחופש, היא שחרור מהרעיון הילדותי של "אני ראוי לעשות מה שבא לי", ולקיחת אחריות על חיי ועל יחסי עם הזולת.החרות האמיתית היא לאהוב. והמשמעות של לאהוב היא לתת, להקריב, לוותר, להתמודד, להתחייב, לקחת אחריות. כל דבר שאינו חופש.
- אז מה אומרים? מה זאת אהבה?
- רואים את הדברים אחרת?
- מוזמנים להגיב ממש פה בתגובות, או ישירות דרך האתר
- אתם יכולים אף לשתף ולאהוב
גיל שלו 
One thought on “אהבה, חופשית? (או – החרות לאהוב)”