מה הרעיון? (פרק ה')

בס"ד

במפגשים שלי עם עוד כותבים מתחילים, אחת השאלות הנפוצות היא "מאיפה לעזאזל אתה מביא את כל הרעיונות האלה?". קורט וונגוט, מהגדולים שבסופרים היה מספר על חנות הרעיונות בסקנאקטיקי, אליה היה נכנס כל פעם שהיה צריך רעיון חדש. נשמע מגוחך, נכון? אבל עד היום לא שמעתי תשובה טובה מזאת. הלוואי שבכל פיצוציה היה מדף עם רעיונות לסיפור. הייתי קונה "חמש בעשר", ביחד עם הסיגריות. לפחות משהו חיובי היה יוצא מזה.

אז בכל זאת, מאיפה הם באים הרעיונות האלה? האם יורדת עלינו המוזה, וברגע מיסטי של הארה, נשמע צליל חצוצרות ומלאך יורד מהשמיים ולוחש על אזני "כתוב על כך וכך"? ברור שלא.

מעבר לצד האמוני שבי, שיודע שהקב"ה משרה עלינו את השראתו כל הזמן, וכל שעלינו לעשות הוא להיות מוכנים לקבלה, אני חושב שנקודת המבט הזו תופשת גם לגבי מבט חילוני לחלוטין על העניין. רעיונות נכנסים לנו לראש כל הזמן. אנחנו פשוט צריכים להיות קשובים, וללמוד להעריך מאיזה מהם יכול לצאת סיפור שאנחנו רוצים לכתוב. זה לא משהו ערטילאי, אלא פעולה שאנחנו יכולים לעשות במודע. לתפוס לנו רגע של שקט, ולכתוב את כל מה שעובר לנו בראש. יכול להיות, שאחת מתוך אינספור המחשבות שעוברות שם, יתפוס את העין.

זו עדיין דרך סבילה. אנחנו לא רוצים רק לחכות לרעיון. אנחנו מעוניינים להיות מסוגלים לייצר אותם.

אי שם, בסביבות 2012, שתיתי בירה עם מכר ישראלי באטלנטה. הוא סיפר לי על חתונה אליה הוזמן בירושלים, ועל הסתובבות בעיר העתיקה, איבוד הדרך ומפגש עם אוכלוסיות שונות. זו היתה אנקדוטה טובה ומעניינת מספיק, שאשתף אותה עם מי שעבדה איתי על הכתיבה שלי. תוך שיחה של כחצי שעה, בה בעיקר עניתי על שאלות כמו "מה אם?" ו "נו, ומה קרה אחר כך?", שינינו עובדות, עשינו כמה פניות לא צפויות ויצאנו עם הרעיון לרומן הביכורים שלי – No Bond Too Small.

מגניב, לא? לקחת מקרה שקרה, להתחיל לשאול "מה היה קורה אם במקום  X קרה Y?" ולראות לאן זה לוקח אותנו. זה לא בהכרח יעבוד תמיד, אבל עולה לנו כסף לנסות?

אני מכיר אנשים שכתבו ספרים שמבוססים על שיחה מקרית עם באריסטה בסטרבאקס, או משפט ששמעו באופן מקרי על רכבת בה נסעו. אין להם כישרון רב משלכם. הם פשוט פתחו את האוזניים והעיניים, ובאופן מודע, הרשו לעצמם לשחק בנדמה לי.

טכניקה שאני מאוד אוהב היא לקחת דמות, ולהכניס אותה לסיטואציה בלתי צפויה באופן די קיצוני. איזו דמות? לא משנה. קחו את אבא שלכם, שנו לו את השם, ותשאלו – "מה הדבר הכי רחוק מהדמות שאני מכיר?" ואז לכו על זה. אבא שלי, עליו השלום היה חקלאי, ואדם מהצנועים שהכרתי. איש משפחה, ואיש של עבודת כפיים. מה אם היה מקבל פניה מראש הממשלה, למלא תפקיד של שר? מה אם היה מוצא את עצמו על סיפונה של הטיטאניק? מה אם היה מחליט לצאת למסע חיפוש עצמי בטיבט? להמשיך?

רוצים ללכת על משהו יותר משחקי? בבקשה. רשמו לעצמכם על כמה פיסות נייר נושאים שונים ומקריים. רשמו לפחות עשרה כאלה. קפלו את הניירות היטב, וערבבו אותם. שלפו שניים וראו אילו נושאים נבחרו. עכשיו, כתבו כמה פסקאות שמחברות בין שני הנושאים האלה. האם מתוך הפסקאות האלה יכול לצאת סיפור? אולי לא. אבל אולי כן. אותו התרגיל יכול לעבוד עם עיתון. לוקחים נושא מהעמוד הראשון או השני, ואז אחד ממדור הרכילות או הספורט\רכב\מה שזה לא יהיה ומשיאים אותם אחד לשני.

ישנם המון רעיונות, ושלל טכניקות בכל רחבי הרשת, אבל הנה כמה נקודות שאני רוצה להציע:

• גם אם אחרי כמה וכמה נסיונות, לא עולה בידינו רעיון שמושך אותנו מספיק – לא לוותר. ראשית, אולי לא ניסינו מספיק פעמים (בינינו – לא ניסינו מספיק פעמים), ושנית, עצם התרגולים האלה מאמנים את השריר הזה.
• לא כל רעיון – אפילו כזה שקופץ לנו ישר, בהכרח יהפוך לסיפור טוב. זה בסדר. ממשיכים לרשום לנו בצד. אולי בעתיד, נחשוב פתאום על זווית מבט שתעורר אותו לחיים.
• הרעיון שנבחר חייב לעניין אותנו ככותבים. אל – אני חוזר – אל תכתבו על משהו שלא מעניין אתכם. הסיבה פשוטה – לא תסיימו את הסיפור, וכל מה שתכתבו מתוך מחוייבות בלבד, פשוט לא יצא טוב. ניתן למצוא דרכים להתלהב מנושא שלא משך אותנו תחילה, זה בהחלט נכון. אבל נכתוב על נושא כזה רק אם נעורר את ההתלהבות הזו.
• ואחרי כל מה שכתבנו – רעיון הוא רק ההתחלה. זה עדיין לא סיפור. יש לנו עוד כמה צעדים להשלים לפני שניקח אותו קדימה.
• על כך, ועוד, בפעם הבאה, בה נתחיל לדבר על – מה זה סיפור?

עד אז – אם אתם רוצים לכתוב:

• אתם מוזמנים לכתוב לי כאן בתגובות, או דרך האתר.
• אתם מוזמנים לשתף את הפוסט\והאתר (זה גם לכתוב) עם מכרים שרוצים לכתוב "אבל", או עם כל מי שתרצו.