למה זה טוב? סיפורת מד"ב ספקולטיבית

בס"ד

כשחשבתי על הטור הזה, מה שעבר לי בראש היו בעיקר ספריו של מייקל קרייטון ז"ל, כגון פארק היורה, זרע אנדרומדה, קו זמן וכו'. אבל ככל שחשבתי יותר, הבנתי שמה שיש לי לומר על קרייטון, צריך להיאמר על הז'אנר שהביא את ספריו לכל כך הרבה בתים (ובתי קולנוע). סיפורת ספקולטיבית הוא מונח מאוד רחב, שכולל ספרים כמו 11.22.63 של סטיבן קינג, פרנהייט 451 של ריי בראדברי ואפילו הארי פוטר של ג'יי קיי רולינג. בגדול, מספיק שהספר מבוסס על ספקולציה (אפילו "מה אם היה דבר כזה קסם, ובית ספר לקוסמים?"), כדי להיכלל בהגדרה הרחבה. אם כך, הז'אנר מצדיק לא טור אחד, כי אם בלוג שלם שמוקדש אך ורק לנושא.

מכיוון שיש לי עוד דבר או שניים לדבר עליהם, אני בוחר לצמצם את היריעה, ולהתמקד במה שאולי קצת יותר מתאים להגדרה מבחינתי, והוא מד"ב ספקולטיבי. טוב, תאמרו שכל ספר מד"ב הוא לכאורה כזה, ואני לא אתווכח חזק מדי. רק אחדד עוד מעט את אבחנתי.

מד"ב ספקולטיבי מבחינתי, הוא סיפור שמבוסס על בסיס רחב של אפשרי\מציאותי\נתפש, אבל דרך ספקולציה אחת מרכזית, פותח דלת לסיפור בדיוני, שכשנכתב בידי סופרים מוכשרים כקרייטון, משכנע אותנו שזה אולי… אולי אפשרי?

מה בעצם בדיוני בזיקוק של ד.נ.א של דינוזאור מתוך מאובנים, שיבוט שלו עם ד.נ.א של צפרדע נניח, וגידולו של דינוזאור בעולם שלנו כיום? מה בעצם כל כך בדיוני בשידור של רצף הד.נ.א של אדם ממקום אחד למשנהו, בהנחה שיש לנו מכשיר פקסימיליה מאוד מתוחכם, שידע לתרגם את הקלט לפלט שהוא אדם? דברים כאלה, כשהם מוצגים בתוך מציאות ועולם מושגים שאנחנו מכירים, תוך הסברים פסודו-מדעיים, נשמעים אמינים מאוד (כן, אני יודע שיש פה קריצה לדברים אחרים, שלא קשורים לכתיבה).

הספרים האלה, מעבר להיותם בסיס לסרטים עתירי תקציב ורווחים, אהובים על אנשים שאוהבים מדע, ויודעים לשחרר כשהם יודעים שהם קוראים סיפור. הם אהובים גם על קוראים שאוהבים את אלמנט הפליאה. הם אהובים על כך כך הרבה אנשים, כי הם גורמים לנו להרהר, ומפתחים גם את הדמיון שלנו. לא סתם, כולנו הפכנו ל"מומחי דינוזאורים" כשיצא פארק היורה. קרייטון מכר לנו לוקש טעים מאוד, תוך שהוא מסתמך על מבנה קלאסי של סיפור מצד אחד, ששואב אותנו פנימה, ואת הנוקאאוט הוא נתן לנו עם הספקולציה.

בלי אחד מהגורמים (המאוד כלליים) החשובים האלה, זה לא היה מצליח. אם לא היתה הספקולציה, לא היה קונספט, ולא סיפור. אם לא היה מבנה קלאסי של סיפור, היינו מקבלים תיאוריית קונספירציה של תלמיד תיכון.

מעניינת אותי השאלה, עד כמה מתכתבות הספקולציות הללו, עם מחקרים אמיתיים בעולמנו. אני יודע, על סמך דיווחים מהימנים שישנם נסיונות ברוסיה (או לפחות היו), ואני מאמין שבעוד מקומות, לבדוק את מידת המציאות של הספקולציה שמתוארת בסדרה "ארץ אחרת" של טד וויליאמס (ולא ארחיב מטעמי ספויילרים). אנחנו כולנו משתמשים במונח "מטריקס" בהשאלה מהסרטים, ואתם יכולים להיות בטוחים שמחקרים כאלה היו ויהיו. אין לי ספק שניסו, מנסים, וינסו לגדל לנו דינוזאורים ועוד ועוד.

אז מה? הביצה או התרנגולת?

לא כל כך חשוב. העיקר שנמשיך לשאול את השאלה "מה אם?" וממנה יצאו לנו ספקלוציות לרוב. בין אם בסיפורת, ובין אם בחיים – שהרי כולנו חיים בסרט (או ספר).

וכאן מצליחים סופרים שבוחרים בכך, להכניס פרשנות לגבי נושאים חברתיים, גיאו-פוליטיים ואף פילוסופים, על גבי המצע הנעים הזה של סיפור. החל בדגלאס אדמס שעשה זו בדרך קומית, עבור בטד וויליאמס, או רוברט סילברברג, וביתר שאת אורסולה לה גווין שהכניסו אלמנטים גיאו פוליטיים בנוסף, וכלה במאסטר, אסימוב וסדרת המוסד שכולל כמעט את כל האלמנטים, בהם יכול סופר לדון דרך סיפורת מד"ב ספקולטיבי.

אנחנו יכולים למצוא בספרים האלה, לצד אזהרות, היארות והתראות, גם לא מעט תקווה. וכמובן, זו דרך מצויינת להתמודד עם קשיים, פחדים וחרדות, באופן חווייתי אבל בתוך "חלל בטוח".

• אוהבים את הז'אנר?
• יש לכם המלצות?
• נשמח לקבל, וגם לשמוע את דעתכם, ממש פה בתגובות או ישירות דרך האתר.