בס"ד
כשהייתי ילד, הגיבור הספרותי שלי היה כמובן ירון זהבי (לא ערן מהכדורגל). המפקד של חבורת חסמבה, פרי עטו של יגאל מוסינזון. גם חכם, גם יפה, גם אמיץ, גם מושא אהבתה של תמר היפה. וכמובן, על אותו המשקל, הנבל הגדול היה אלימלך זורקין הפושטק.
מאז, קראתי עוד ספר או שניים, התאהבתי בלא מעט דמויות, חלקן גיבורים וחלקן נבלים משובחים. גם הדרך בה קראתי השתנתה מאז שהתחלתי לכתוב, וזה השפיע גם על הבחירות שיגיעו ממש עוד רגע.
אז קבלו בבקשה, את הגיבורים והנבלים האהובים עלי, ללא דירוג:
גיבורים
- ריצ'ארד מולר – האיש במבוך (רוברט סילברברג): אני חושב שלרוב הגיבורים שאני אוהב יש מאפיין משותף. רובם גיבורים בעל כורחם. מולר הוא אדם די גאוותן בסך הכל, וזה כנראה מה שגורם לו להיקלע למצב בלתי נסבל (בעיקר עבור כל מי שבא איתו במגע). הוא נשלח לייצג את האנושות מול זן חייזרים מוזר, וכתוצאה מהמפגש הזה הוא סובל מתסמונת שמאלצת אותו להתבודד. מולר הוא אנושי במלוא מובן המילה, עם כל החסרונות שלנו, ועם מצב שלכאורה לא הוגן, מה שמייצר בקורא אמפתיה, ויחד עם זה גם רתיעה מהמרירות שלו. הוא חכם, מתוחכם ושאפתן. העלילה אחריה אנחנו עוקבים אף מעצימה את הרגשות האלה כלפי מולר, והתפתחות הדברים – בעיקר ההתפתחות של מולר עצמו – עשויה באופן הכי טוב שאני מכיר. רואים בקלות, כמה מחשבה ועבודה הושקעה בבניית הדמות הזו, והתפתחותה מתחילת הספר ועד סיומו.
- ווינסטון סמית' – 1984 (ג'ורג' אורוול): אדם אפור, פשוט, אזרח סטנדרטי בחברה הכי סטנדרטית שניתן לדמיין. בירוקרט שבסך הכל עושה מה שאומרים לו, עד שהוא לא מצליח ליישב יותר את המציאות שלו עם שום דבר שדומה להיגיון. המאבק שלו להבין איפה הוא חי, מה עליו לעשות, ואם יש לו סיכוי כלשהו לברוח, כמו גם המניפולציות שהוא עובר ללא הרף, ההתקפה נטולת הרחמים וצלם האנוש שהוא (אנחנו, דרכו) נמצא תחתיה, כל אלה מתחננים לאהדה ואהבה. אי אפשר להפריז בחשיבות הספר הזה, והגיבור שלו עושה הכל, עד ש…
- ארתור דנט – מדריך הטרמפיסט לגלאקסיה (דגלאס אדמס): שוב, גיבור בעל כורחו. לכאורה גיבור של סיפור בסוג של רוח השטות, אבל תחשבו על זה כך. לעיתים, האם אנחנו לא מרגישים כאילו החיים מעיפים אותנו לסיבוב, כשהשליטה לא בידינו ואין לנו מושג איך ולמה הגענו לאן שהגענו? לפעמים, כל מה שהבנאדם רוצה היא כוס תה, ומה שהוא מקבל זה מסע בין כוכבים, כשהוא נחבט ומטולטל, וסופג עלבונות (שחלק לא מבוטל מהם מדוייקים) מכל אחד בו הוא נתקל. ארתור דנט הוא כל אחד מאיתנו בשלב כלשהו בחייו. מחפש אהבה, ביטחון, הרפתקאה – אבל לא מוגזמת. והחיים, להם יש תוכניות אחרות.
- בובי דולאר – טרילוגית בובי דולאר (טאד וויליאמס): בובי הוא מלאך. לא כינוי סרק. הוא ממש מלאך שעובד כאדבוקט לנפטרים. תפקידו לטעון לטובתם במשפט שנערך להם עם מותם. למרות שהוא ציניקן חסר תקנה, הוא בסך הכל בחור טוב שעושה את עבודתו על הצד הטוב ביותר. כל זה, עד שמתרחש ארוע שמערער את סט האמונות שלו, וגורם לו לצאת ולחקור. יש לו המון קסם אישי, והאויבים שלו הם מהקליבר הכי גדול שניתן לדמיין, והסיפור שלו נוטע בנו תחושה שהצדק איתו. מהר מאוד, בובי מגייס אותנו לקהל חסידיו, וזה רק הולך ומתחזק, ככל שהעלילה מסתבכת. כשסיימתי לקרוא את הטרילוגיה, הרגשתי טוב מאוד, את אותה התחושה של פרידה מחבר. היה נעים להכיר, וטוב להיזכר.
- אנדי דופריין – חומות של תקווה (סטיבן קינג): המקרה היחיד שאני מכיר, בו הסיפור והסרט זהים. כלומר, התסריט הוא אחד לאחד, הסיפור הקצר של קינג תחת אותה הכותרת. קשה לקרוא את הסיפור, או לראות את הסרט, ולא להרגיש אמפתיה כלפי הגיבור. אדם פשוט שנעשה לו עוול שעלה לו בפרק גדול ומשמעותי בחייו. התהליך שעובר עליו בכלא, והדרך שבה הוא מוצא את דרכו, מעוררות השראה והערכה.
נבלים
- צ'ארלס בורדמן – האיש במבוך (רוברט סילברברג): אם ריצ'ארד מולר, מסמל את האדם שנפל, הרי בורדמן נסק – ועל גבו של מולר. כמו מולר, מדובר באדם חכם, שאפתן ומתוחכם, אבל גם כזה שהמוסר תופס אצלו מקום די נמוך, בסולם הערכים. הוא בעל הסמכות, ולכאורה הכוח, והוא לא מהסס להשתמש בהם כדי להשיג ממולר את מה שהוא צריך. הדבר היחיד שעומד לזכותו היא העובדה שמה שהוא צריך, זה להציל את האנושות, אבל ברמה האישית מדובר בציניקן מעשי, וקר.
- חניבעל לקטר – שתיקת הכבשים (תומאס האריס): עזבו לרגע את המשחק העילאי של אנתוני הופקינס בסרט. פה מדובר על הדמות הכתובה, והיא כתובה היטב. האריס לא הלך על הארכי-נבל הסתמי, אלא על אדם משכיל, פסיכיאטר מוכשר, אינטיליגנטי ובעל קסם אישי. יש לו מוטיבציות משלו, והוא פסיכופת, אבל מחזיק בסט ערכים על פיהם הוא פועל. מניפולטור, הרבה לפני שהוא רוצח חסר מצפון. שונאים ואוהבים אותו, רוצים שיעזור לגיבורה שלנו, אבל שלא יצליח בעצמו. דמות נבל עם רבדים. מה אפשר לבקש יותר מזה?
- זה\פניווייז – זה (סטיבן קינג): כולנו נוטים לזהות את פניווייז הליצן כדמות ה"רעה" של הסיפור, אבל בעצם, היא רק תלבושת שלובש "זה". זה הוא מה שמביא את הפחדים העמוקים ביותר שלנו, מרמת הרעיון לכדי ביטוי במציאות. הקונספט הזה מדהים, ו"זה" הוא הרי בדיוק הדבר ממנו אנחנו פוחדים ביותר. אנחנו נותנים לו כוח, והוא פועל נגדנו ככל שאנחנו יותר פוחדים. יופי של נבל.
- ראנדל פלאג – העמדה (סטיבן קינג): כמה טובים הם כוחות הרשע שקינג מייצר… אני זוכר שאת הספר עצום המימדים הזה, לא קראתי בשעות הערב. פלאג הוא הרוע בהתגלמותו, התפשטות מכל אמת מוסר, הנאה אינסופית מסבלם של אחרים וכוחות על טבעיים. אני לא יודע בדיוק לאילו רבדים קינג כיוון בדמות הזו, אבל ניתן לקחת את המאפיינים של הדמות הזו, ולזהות אותם בקבוצות מסויימות בחברה האנושית.
- אוברייאן – 1984 (ג'ורג' אורוול): כמה אני שונא את אוברייאן… נחש סאדיסט, בשירות האח הגדול. הוא מסמל את עומקו של המנגנון שמדכא כל מחשבה או פעולה עצמאית. למרבה הכאב, ניתן לראות אותו בימינו אנו, פועל כנגדנו וכמו בספר של אורוול, הוא תחת מסווה של "חתרני".
מה דעתכם? מי הגיבורים והנבלים שלכם? כתבו לי פה בתגובות, או ישירות דרך האתר.
גיל שלו 
One thought on “הגיבורים והנבלים האהובים עלי”