סיימתי את הרומן!!! עכשיו צריך להתחיל אותו

בס"ד

החדשות הטובות הן שסיימתי לכתוב את הרומן! ועכשיו אפשר להתחיל לכתוב אותו!

רגע, מה? אז סיימת או לא?

כפי שצוטט בטור הקודם, טרי פראצ'ט הגאון אמר:

"הטיוטה הראשונה היא רק הסיפור שאתה מספר לעצמך."

אז אני נרגש לדווח שהטיוטה הראשונה מוכנה! זה הישג שראוי להתרגש ממנו. כדי להשלים את המשימה, נדרשתי לכמה דברים. עבודת תכנון ארוכה, ניהול זמן על גבול הבלתי אפשרי, התגברות על כמה בעיות בריאותיות שב"ה בדרך למראה האחורית, וישיבה ממשוכת באוטובוסים, רכבות, שולחן זה או אחר, המיטה שלי, וכו'. אני לא רוצה לטפוח לעצמי יותר מדי על השכם, כי כדי לכתוב רומן, זה המינימום הנדרש, אבל קצת לטפוח על השכם, כי הייתי מוכן לכך.

סיימנו עם טכס הברכות, ונעבור לחלק המשמעותי. למה הדבר דומה?

יש אנשים שאוהבים להרכיב מודלים כאלה ואחרים. הם מוכנים להשקיע זמן, כסף, וכל מה שנדרש כדי להשלים את היצירה. הם חוסכים קצת בצד, מזמינים חלקים מכל מיני מקומות, מסדרים את היומן, מוציאים את ארגז הכלים, או מה  שצריך כדי להשלים את מעשה המרכבה, אולי מציירים להם איזה תרשים, צופים בכל מיני סרטוני הדרכה אולי, מתקשרים לחבר באיסלנד שסיים פרוייקט דומה כדי להתייעץ, ועוד כהנה וכהנה.

באיזשהו שלב, כל החלקים מונחים על משטח העבודה, השרטוט מוצב אחר כבוד במקום שהיוצר יכול לראות, כלי העבודה מסודרים לפניו, הידע אגור אצלו בזיכרון, ואולי באיזה פנקס שיושב לידו. עכשיו, כשכל החומר הנדרש לפניו, הוא יכול להרכיב את יצירת המופת שלו. איזה יופי של מטוס\מכונית\פסל סביבתי\מה שזה לא יהיה, זה הולך להיות. ההתרגשות בעיצומה!

אני נמצא בשלב הזה!

הטיוטה מהווה בסך הכל, את המצב בו אני יכול לשבת, עם סט הכלים שהכנתי (שלעולם לא יספיק), מול חומר הגלם (הטקסט), ובתוכו כל חלקי הסיפור. זה נכון, ודי ודאי, שישנם חלקים חסרים. באותה המידה, זה ודאי שישנם חלקים מיותרים בתוך הטקסט הזה. הוא כל דבר חוץ ממושלם. אבל הכל מוכן עכשיו לעבודת הכתיבה האמיתית.

הכתיבה מחדש

הרבה כותבים מתחילים נבהלים לשמע המונח הזה. אתה רוצה להגיד לי, שאחרי כל מה שהשקעתי, עכשיו צריך לכתוב הכל מחדש? התשובה היא – אתה חייב להיות מוכן לכתוב הכל מחדש. זה לא אומר (ולרוב זה גם באמת לא נכון) שכל מילה ומשפט יוחלפו באחר. את הטיוטה אנחנו כותבים עם לא מעט סלחנות, ובידיעה שיש מקום וזמן לתקן. המטרה היחידה. היחידה. היא לסיים את הטיוטה. עם הזמן, נלמד למזער נזקים, לשפר את איכות כתיבת הטיוטה הראשונה, אבל בטח ובטח בפעם הראשונה – אין טעם להתעקש יותר מדי. ובטח לא לגשת אל הטיוטה הזו בתור פרפקציוניסטים.

מרגע שיש לנו את חומר הגלם הזה, כל טיוטה נוספת שנכתוב, תיכתב עם מטרת העל של לשפר, להקציע, לנקות, לקשט, להעלות. טיוטה 2 בהכרח חייבת להיות טובה מ 1,  ו3 בהכרח חייבת להיות טובה מ 2. כן. לעיתים (לרוב) צריך יותר משתי טיוטות. גם מפני שאנחנו לא מושלמים, ואפילו בנסיון שני נפספס דברים. אבל גם כי תהליך הכתיבה מחדש והעריכה מורכב מלא מעט רבדים.

ממה מורכב תהליך הכתיבה מחדש?

למרות שכמו כל דבר באומנות, גם התהליך הזה משתנה בין כותב לכותב, בכל זאת ישנם דברים שמשותפים לכולם וחשוב לתת עליהם את הדעת. אמרנו שאנחנו עוסקים בשיפור הטקסט, אז מה זה אומר? איך? צריך לחשוב על המושגים הבאים: הקונספט, הדמויות, הקול, העלילה, הסצינות, הסביבה, הטון, התמה\תמות, שאלות ותשובות, דיאלוגים, תיאורים, הנראות של העמוד, ועוד ועוד. נשמע הרבה? נכון.

אני לא מכיר, וממאות ראיונות ששמעתי עם סופרים, לא שמעתי על סופר שיכול לעשות את כל העבודה במעבר אחד. ישנם סופרים מעולים ומנוסים מאוד, שמסיימים את זה בטיוטה השניה, אבל זה אומר שהתהליך שלהם יעיל מתוך הנסיון והידע, ומתורגל ומסודר מאוד. אני לא יכול להחזיק בראש את כל האלמנטים שדורשים את תשומת לבי בעבודה על טיוטה, ולכן התהליך שלי מחולק למשימות.

בכל טיוטה, אני מתמקד בכמה אלמנטים אותם אני גם רושם לפני, וכשאני קורא, אני עושה את זה במודע. האם הדמויות שלי דומות אחת לשניה? האם הן פועלות באופן שבאמת משקף את מי שהן, והסיטואציה בה הן נמצאות? הם הדיאלוג קולח? האם הוא מקדם את העלילה, או עוזר לנו להכיר את הדמות טוב יותר? אם הוא עושה את שני אלה, אני מבסוט. האם הסצינה היא סצינה, או סתם אנקדוטה? האם יש קונפליקט? האם רמת המתח מתאימה למקום של הסצינה בסיפור? האם ברור מספיק לקורא איפה ומתי מתרחש המאורע? האם אני אומר או מראה? האם אני מספק מספיק מידע? פחות מדי? האם שאלות שהעליתי מקבלות תשובה? האם התשובה מגיעה בזמן הראוי? האם יש לסיפור תנופה? האם יש קשר בין סצינה לסצינה? יש המון שאלות שחייבות להישאל, בכדי שהסיפור שאני מספר לעצמי (טויטה מספר אחת) תהפוך לסיפור שאספר לקורא, כזה שיהיה מוכן לרכוש אותו.

לכן זה נקרא כתיבה מחדש. כי אני חייב להיות מוכן לאפשרות שכל מה שכתבתי ישונה, יעובד, יעבור טיפול שורש. ואם אני לא מוכן, אז עדיף מלכתחילה לא לכתוב. לא לכתוב במטרה להוציא לאור. למגירה, תמיד טוב לכתוב.

זהו, תם ונשלם שלב טיוטה 1. ועכשיו לעבודת הכתיבה האמיתית. הרבה מאוד סופרים נהנים מהשלב הזה, עוד יותר מכתיבת הטיוטה הראשונה, וניתן להבין זאת. אני מתכוון להינות, ומקווה שבסוף התהליך, אוכל להציע לכם מוצר שתוכלו גם אתם להנות ממנו.