עשה לך רב וקנה לך חבר והוי דן את כל האדם לכף זכות

בס"ד

בתור מי שנמצא בתחילתו של תהליך תשובה, אחת השאלות שהטרידו אותי (ואני ממש לא מיוחד בזה, שכן זו שאלה בסיסית) היתה – אוקיי, החלטתי ללכת בדרך מסויימת – איך? מה זאת אומרת, מעשית, להתחיל בתשובה? יהושע בן פרחיה, נשיא הסנהדרין, ונתאי הארבלי, אב בית הדין נתנו את הבסיס הרחב, וממנו ניתן ללמוד, לפרוט ולפעול ביומיום.

מהו רב, ואיך יכול אדם לעשות לו כזה? לכאורה, לכולנו המושג ברור, לא? יש אנשים שלמדו הרבה תורה, הלכו למבחני הסמכה ברבנות, וקיבלו הסמכה לתפקיד רב. אז אפשר פשוט למצוא את הרב הקרוב לביתך ולהתייעץ איתו. אפשר. ולפעמים זה גם בסופו של דבר פתרון לא רע. הרב, לבטח מבין הלכה טוב ממני (אני הרי יודע מעט מאוד), למד תורה כל חייו, ואין ספק שיוכל לתת לי תשובות ראויות לאינספור השאלות שעולות לי, יום יום, שעה שעה.

אני חושב שההנחיה של נשיא הסנהדרין ואב בית הדין קצת יותר רחבה. קודם כל בהגדרה של מיהו רב. מושג הרבנות הראשית לא קיים זמן רב, בהתחשב בהסטוריה של העם היהודי, והסמכתם – למרות שכבודם במקומו מונח – לא יכולה להוות הגורם היחיד שמגדיר רב. אני מתחיל לחבר לי בראש, את המונח "עשה לך", עם המונח "רב".

לא כל מורה מתאים לכל תלמיד, ולא כל תלמיד מתאים לכל מורה. לכן, לדעתי ההנחיה אינה – מצא רב קרוב לביתך, אלא "עשה לך רב". האחריות (תמיד, אגב) היא עלי, למצוא אדם שיודע, מסוגל, ורוצה לעזור לי להתקדם במסע הרוחני הזה. במובן הזה, חשיבותה של הסמכתו בידי הגורם המדינתי, פחות חשובה לטעמי. האם אדם שלמד תורה כל חייו, פועל על פיה, ומלא בתשוקה להפיץ אותה – האם אדם כזה אינו ראוי להיות רב? לדעתי השאלה רטורית.

לכן, המונח "עשה", מטילה על הדורש תשובה, למצוא אדם שיש בכוחו לעזור לו להגיע אליה. לא "קבל עליך רב" ולא "תסתדר עם רב כזה או אחר". עשה לך רב.

וקנה לך חבר. שוב ישנה חשיבות למילים בהן בחרו החכמים להשתמש. פה, לא נאמר "עשה" לך חבר. קודם כל, מפני שבניגוד לרב, לאדם אין שום סיבה להיות חבר שלי, רק כי אני רוצה בחברותו. בנוסף, חברות מבוססת על הערך העליון שבתורה – ואהבת לרעך כמוך. כלומר, העדפת טובת הזולת על הרצון האנוכי שלי. אז למה להשתמש במונח "קנה"? אנחנו לא אמורים לקבל חבר בתמורה לכסף או תשלום כלשהו, איזו מין חברות היא זו? רק שפה, המונח קנה מתייחס למאמץ ההתגברות.

על מנת שיהיה לי חבר, עלי להשתיק את הרצון שלי לקבל את כל הטוב שבעולם, ולתת לזולתי. לוותר, בשמחה ומאהבה, על מנת שלו יהיה טוב. אם נחשוב בכנות, על החיים האישיים שלנו, קשה שלא להודות שאנחנו לא שם. יש לנו חברים, הכל בסדר, אבל האם אנחנו בתודעה הזו באופן מלא? אני מאמין שישנה עוד כברת דרך.

בכל מקרה, אם עשינו לנו רב, וקנינו חבר, אנחנו כבר במקום הרבה יותר טוב. יש מי שיוכל להדריך ולהאיר לנו, יש לנו במי לתמוך ומישהו להיתמך בו, יש לנו גם מבט חיצוני על עצמנו – שהרי העבודה שלנו בתהליך התשובה (שהוא כל החיים בעצם) היא לשפר את עצמנו בלבד. יש לנו בסיס חזק. זה מזכיר מאוד את התהליך שעוברים אנשים עם התמכרויות, של מציאת ספונסר, וקבוצת תמיכה. אנחנו לא שונים בהרבה. אנחנו מכורים לחומר ולהנאות הנפש הבהמית שלנו, וזקוקים לעזרה בגמילה.

והוי דן את כל האדם לכף זכות. יש כל מיני אתגרים בחיים, והם מותאמים אישית לכל אחד מאיתנו. זה אתגר משותף לכולנו, והוא מאוד קשה ליישום. אבל זה אתגר שנהיה חייבים לעמוד בו, אם המטרה היא להגיע לדבקות בבורא. דבקות בהש"ית היא הידמות לו. העולם שלנו הוא עולם שנידון בחסד וברחמים. אנחנו חוטאים יומם ולילה, ולרוב לא באמת משלמים את הדין, או מקבלים כל מיני הקלות בעונש (נחזור לענייני שכר ועונש בעתיד – כרגע רק אומר שאני לומד שהם מושגים יותר עמוקים מפשטם). הקב"ה מרחם עלינו, ומקיים אותנו – כולל את אלה שאינם מאמינים בו, ואולי גם פועלים כדי להפיץ את האידאולוגיה שלהם – מתוך מידות החסד והרחמים.

אם כך, כדי לעסוק בתשובה באופן מעשי ולא פילוסופי, עלינו לנהוג כמוהו ככל האפשר. בכל אינטראקציה, תקשורת או מחשבה, אנחנו צריכים להיות עסוקים בחיובי. לעולם, למצוא את חצי הכוס המלאה בזולת – אפילו אם החצי הזה הוא אחד חלקי אלף. לא לחפש את הרע, ולא להיכנע להופעותיו בזולת. להבין שהכל בידי שמיים מלבד יראת שמיים (ומהי יראת שמיים, אם לא ההכרה בכך שעלינו להידמות לקב"ה?), ולהבין שאין לנו דרך להבין אדם, אם לא הלכנו בנעליו. השניה הזו, בה אדם פוגע בנו, האם היא כל האדם הזה? האם ישנה סיבה שבגינה הוא נוהג כך? לא מדובר בהלקאה עצמית חלילה. רק בנסיון כן ואמיתי לראות את הטוב, מועט ונעלם ככל שיהיה.

לא רק שזה יקרב אותנו אל המקום, זה גם (וזה בגלל הקרבה) ישפר את החוויה שלנו כאן בעולם. בכך שאנחנו כועסים, מאבדים את הסבלנות, ונוהגים באופן בוטה, אנחנו בעצם מפסיקים להתגבר על אותה הנפש הבהמית, ויוצאים בהפסד מכל הכיוונים. בואו נפסיק להעניש את עצמנו, בגלל שאדם אחר התנהג באופן לא ראוי. ויותר מזה, ההנחיה הזו – והוי דן את כל האדם לכף זכות – דורשת מאיתנו, למרות התנהגות זו או אחרת של הזולת – תמיד לדון אותו, כמו הבורא – מתוך תודעה של חסד ורחמים.

שבוע טוב ובהצלחה!

מצאתם טעות? חושבים אחרת? אשמח לשמוע.