משיח, משיח, משיח! איי איי איי…

בס"ד

כמו אותו ח"כ, אלוף במיל ש"זיהה תהליכים" בזמנו, כך גם תת הטוראי הנאמן, כותב שורות אלה. ישנם שניים כאלה, והם מתרחשים במקביל, ובכיוונים לכאורה הפוכים. מחד, הקריאה "משיחיסטים!" כסוג של כינוי גנאי כלפי אנשי דתיים – בעיקר עם דיעות פוליטיות ימניות, ומאידך גיסא, התפייטויות של אנשים מאמינים ברשתות האנטי חברתיות על ציפיה לבואו של מלך המשיח. ושני הדברים מתעצמים. מספיק לעיין (לחובבי הז'אנר) בויכוחים פוליטיים על כל פלטפורמה איך בסופו של דבר תצא הקריאה "משיחיסט" (על כל הטיותיה) מפיה של אחת הנפשות הפועלות. ומספיק באותה המידה, לגלול בפייסבוק ולראות כמה כיסופים ישנם לאותה דמות מסתורית לכאורה – המשיח, וכמה רצון יש באנשים שאף על פי שהתמהמה, בוא יבוא.

מתוך עולמי הצר כעולמה של נמלה, יש לי דבר או שניים לומר לאלה, וגם לאלה.

ונתחיל בחרדי המשיחיות. האמת – יש להבין את החשש הניבע מהשימוש בביטוי האהוב עליהם, "משיחיסט!". הביטוי נזרק הרי מתוך פחד ותו לא. אין סיבה אחרת להשתמש בו, אלא בכדי להתריע בפני סכנה, או כדי לצייר את מטרתו כמישהו מסוכן. ה"משיחיסט" התורן, מייצג עבור המאשים אדם טיפש, ששוגה בהזיות, ומחכה למפלצת הספגטי המעופפת, שתשלח לו את גאנדולף שיעשה הוקוס פוקוס וישמיד את סאורון וכל צבא האורקים שלו. ואדם כזה, לא רציונאלי בעליל, הרי מסוגל לעשות כל דבר – מוסרי או לא – כדי להקדים את בואו של משיח בן דוד. אז מצד הרציונאל, אני בהחלט מבין את הפחד.

ומה עם אותם האנשים שהם הכתובת לקריאה הזו? גם אותם יש להבין. הם גדלו על ברכיה של תורה, ובה מובטח שבבוא היום יבוא משיח. מפורט בה, ובדברי חז"ל כל הטוב שיביא איתו ובקוראם את הדברים, קשה שלא לייחל בכל ליבנו, לבואו במהרה בימינו. הם אנשים רציונאלים מאוד, שכמאמינים בקב"ה יודעים שישנם דברים שבגדר הטבע, ויש דברים שמעליו.

ומה הרקע לתהליכים האלה, שניהם? אפשר לסכם את זה באחת המילים הכי ישראליות – "המצב".

ומה המצב(אחי)? המצב הוא מה שנמצא בתודעה הקולקטיבית שלנו כעם היושב בציון. אני יודע (ואני מניח שאני ממש לא לבד בזה), שהמצב האמיתי הוא לא מה שאנחנו רואים\שומעים\קוראים באמצעי התקשורת. אבל המציאות היא שרבים וטובים מקבלים את הנראטיבים השונים, שנשתלים בתודעתם דרך מסך זה או אחר, כעובדה. והנראטיבים – בין אם הם לצד אחד או לצד אחר – הם אחידים במסר הכללי – אנחנו בסוג של תוהו ובוהו, מלחמה ומצוקה.

במצב של מצוקה, גם פסיכולוגים יסכימו, אנחנו מגיבים להתרחשויות במגוון דרכים, ביניהן פאניקה. התגובות שלנו מהירות יותר, ופחות זמן מוקדש להתבוננות ומחשבה. הסכנה קרובה, ועלינו להחליט במהירה מה לעשות כדי להימנע ממנה. אז אלה פולטים האשמות כאלה, ואלה פולטים האשמות אחרות. אלה מתפללים ביתר שאת לבואו של משיח שיציל אותם מהמצוקה, ואלה חוששים מאלה, ומכנים אותם בשם "משיחיסטים" ככינוי גנאי.

כאמור, אני משתדל לא לצרוך את המציאות מצד שלישי, אלא מתוך חוויה. החוויה שלי אחרת. אני חי בתוך חברה מעורבת מכל הבחינות. פוליטית, מגדרית, מגזרית, אתנית. וראה זה פלא – אני לא חווה מלחמת אחים, ולא תוהו ולא בוהו. אז אני מרשה לעצמי לשבת כמה דקות ולכתוב כמה מילים לשתי הקבוצות האלה.

לאחי, המאמינים בהש"ית אני אומר – לאט לכם. ראשית, בואו נלמד מהו הדבר הזה לו אנחנו מחכים. בואו ננסה להבין מה זה משיח, מה הוא מביא איתו, ובעיקר מה זה אומר לגבינו.

ומהו משיח? כרגיל, אני נסמך על לימוד על פי בעל הסולם זצוק"ל, ומבין משם שמשיח היא בראש ובראשונה תודעה. כמו "ישראל" (כפי שלמדנו כבר בעבר), לא מדובר בגשמיות – למרות שכענף של השורש הרוחני הזה, אכן אמור להיות משיח גשמי – אלא בנוכחות משיחית בתודעה של עם ישראל. כשהתודעה שלנו תהיה של משיח – אז נרגיש בבואו, ואז נצפה לכל הטוב שחיים בתודעה הזו יביאו בהכרח. וזהו נס, כי כידוע הטבע שלנו לא מאפשר תודעה כזו. אז כן ידידי, בהחלט יש למה לצפות.

אבל, חשוב לזכור את המשל על התרנגול והעטלף.

"דרש רבי שמלאי: מאי דכתיב הוי המתאוים את יום ה', למה זה לכם יום ה', הוא חשך ולא אור. משל לתרנגול ועטלף שהיו מצפין לאור, אמר ליה תרנגול לעטלף, אני מצפה לאורה שאורה שלי היא, ואתה למה לך אורה" (סנהדרין צח ע"ב). (מתוך פורטל הדף היומי – https://daf-yomi.com/dafYomi.aspx)

זה יפה שאנחנו מחכים למשיח, ורוצים בבואו. אבל כמו ששואל התרנגול – אני מוכן לאור. אני אפילו מודיע שהגיע. אבל מה לך ולאור? למה אנחנו מבקשים משיח, ואנחנו לא מוכנים לקראתו? התקווה שיבוא יום ונגיע לתודעת משיח היא נכונה, ואף אני חי אותה. אבל אין לנו כרגע הזכות לקבלו, אז במקום לבכות על מר גורלנו, או לקרוא לו באינטרנט, אולי כדאי שנעשה את העבודה הדרושה על התודעה שלנו, וזה – ורק זה – יביא להתגשמות השאיפות האלה? מה אומרים?

לאחי החוששים ממשיח, ומשתמשים בביטוי "משיחיסט" ככינוי גנאי – ממה נפשכם? אתם הרי לא מאמינים בקב"ה, או בביאת משיחו. אז יש אנשים שכן, נו, אז?  ברור מאליו שמי שמאמין, מקבל את המושג "משיח" כאמת לאמיתה. זה בערך כמו שאכנה סופר "פנטזיסט!" נו ברור… סופרים הוגים רעיונות וכותבים אותם. איך זה אמור להיות עלבון? שלא נדבר על "שמאלני!" (או "סמולני"). אותו דבר. מדובר בתיאור מדוייק של אותו אדם, והשיפוט הנלווה אל הכינוי והשימוש בו – הוא אך ורק לאומרו.

אני מפנה אתכם לדברים שכתבתי מעל, על מנת שיהיה מובן העניין. אנחנו מאמינים בני מאמינים, ואנחנו מאמינים שיבוא יום וכולנו נחיה בתודעה נפלאה, של אהבת אמת, של אלטרואיזם מוחלט שלא מגיע מתוך מניפסט, אלא מתוך אמונה צרופה בהש"ית, ושל חיים בהרמוניה בין כולם. זה המשיח.

אז מהבחינה הזו, אני בהחלט משיחיסט! אני מצפה בקוצר רוח, ליום בו אהיה ראוי להכניס את המשיח לתודעתי באופן מלא, ומעל הטבע שלי. ומי שמסלף את המונח? הרי עוד לא למד לעומקם של דברים, אבל אל דאגה, גם הוא ילמד. אבל הוא גם לא באמת "משיחיסט". הוא (כמוני) אגואיסט, שרוצה את כל הטוב שהקב"ה הכין עבורינו, מבלי להכין את הכלי לקבל זאת. לזה לא קוראים משיחיסט. לזה קוראים – רובה המוחלט של האנושות.

אם מצאתם אי דיוקים, או שלא הסכמתם, אנא דברו איתי. או השאירו תגובה ממש פה למטה.