אתה הראש \ אתה השם

בס"ד

לקראת הפסח, אני תמיד מחפש עוד תובנות מסיפור יציאת מצרים. אין להן סוף, ואין סוף לתועלת שאני מוצא בהן. הסיפור, כמעשה שהיה או לא היה, פחות מעניין אחרי כיתה ב'. רק מה שיכול לתת לנו ערך בכל דור ודור, יכול להוות סיפור מרתק ומעשיר.

השנה, כך נדמה לי, אנחנו חייבים לספר שוב ביציאת מצרים, לא רק כדי לצאת ידי המצווה, ולא רק כדי להיפגש שוב עם המשפחה המורחבת (שני דברים עצומים בפני עצמם), אלא ממש כמתכון להישרדות.

ומדוע אני כל כך דרמטי?

לפני שאוכל לענות על השאלה הזו, אני רוצה לנסח עוד תובנה שאני מוצא בסיפור.

בפעם שעברה שעסקתי כאן ביציאה מעבדות לחרות, התרכזתי בעניין של "חרות למה?" ובמידה מסויימת, כך גם הפעם, רק שאני רוצה לנסות ולקשור בין כמה מושגים עליהם חשבתי בעזרת ג'ורדן פיטרסון מצד אחד, והרב יגאל לוינשטיין מצד ב', ובכך להגיע למסקנה נוספת לגבי הכאן והעכשיו. אז, במקום לבלבל אתכם יותר, פשוט אתחיל.

אם אנחנו מתייחסים לסיפור היציאה ממצרים באופן רעיוני, פנימי (כפי שראוי שאנשים בוגרים יעשו), הרי שיש כאן סיפור על אוסף של אנשים, שהתגלגלו לסיטואציה הנמוכה ביותר של הקיום האנושי. מצב שבו, האדם מוותר על עצמאותו ומשעבד את עצמו למכנה המשותף הבהמי, הנחות. החומר. לא רק שכל העיסוק של העבדים העבריים במצריים היה כדי לשמור על הקיום החומרי שלהם, הם אף עסקו ממש בחומר – וזה מוזכר בתורה, ולדעתי לא בכדי. בהתחלה היו מקבלים את החומר מהמשעבדים המצריים, ואחר כך, לאחר שהכביד פרעה את תנאיהם, היו צריכים להכין את החומר בעצמם.

כשבא משה, בשם הקב"ה והציע להם אלטרנטיבה, הם האשימו אותו בכך שההתנגדות שלו לעיסוק בחומר, רק הביאה עליהם עוד סבל, ואחר כך לאורך כל המסע, לא ממש הפסיקו להתלונן בפניו על הקושי החומרי. ובכל זאת, הסבל שהשעבוד היסב להם היה כבד מנשוא, והם הלכו אחרי משה אל המדבר.

המדבר, הוא מקום בו אפילו חומר אין כמעט. כך יצאו בני ישראל מהשעבוד לחומר, למרכז גמילה, בו אין להם את האפשרות להתמיד בהתמכרות ממנה הם סבלו (למרות שהם הטיחו במשה, שעדיף היה להם כבר לעבוד בפרך).

כשהגיעו למרגלות הר סיני, והמתינו למשה שירד, הרעב שהיה בהם למשהו שמעבר לחומר היה כל כך גדול, עד שהם נכנעו להרגליהם הישנים ובנו את עגל הזהב, הלא הוא גדול הסמלים החמריים. אבל החטא הזה, נולד באופן אירוני מרצון אמיתי לשרת מטרה נעלה יותר. רוחנית.

כשמשה הגיע עם הלוחות השניים, קרו שני דברים מרכזיים: ראשית, קובץ הנגמלים מהחומר, קיבל שאר רוח, והיה נוכח ועד לחיבור הארץ עם השמיים. ושנית – ובזה ארצה להתמקד בהמשך – הפך לעם. בני ישראל הפכו לעם ישראל.

אני רוצה להציע עוד מבט על שרשרת האירועים.

אנחנו מתחילים שוב, עם אוסף של אנשים מבולבלים. הם מצאו את עצמם בסיטואציה, או קונספציה. הם חיו תחת הקבלה של מציאות חייהם הנוראה. זו היתה גזירת הגורל, והדבר היחיד שהיה משותף להם היה בדיוק זה – גזירת הגורל המרה. כשמשה הגיע עם הרעיונות המרדניים שלו, הם דחו אותו. מי זה המגמגם הזה בכלל? ועוד, אחרי שהוא מכר להם את הסיפור הזה של "שלח את עמי", פרעה החליט לעשות מהם דוגמא.

אוסף מבולבל של אנשים ללא כל רעיון מאחד, ניתן לשליטה ביתר קלות ואכן כך היה למשך שנים רבות. כשנכחו בניסים שהתבטאו במכות מצרים, לא היתה להם כלל ברירה, אלא ללכת אחרי משה.

ואז הגענו למדבר. המדבר במובן הזה, מייצג יובש רעיוני מוחלט. זה המצב בו אנשים רבים (כמוני) מוצאים את עצמם, רגע לפני שהם מחליטים להתחיל בתהליך של חזרה בתשובה.

וכמובן שהתשובה של בני ישראל הגיעה, אחרי חטא העגל, שוב אירוע של אובדן דרך רעיוני. וכשמשה ירד עם זוג הלוחות השני, מה שבעצם התרחש היה שפתאום קם אדם, בבוקר ומרגיש שהוא עם, ומתחיל ללכת. עם ישראל לא קם על רקע לאומי, או לאומני, או מתוך מציאות גיאו-פוליטית וגבולות. עם ישראל התחיל את דרכו סביב דבר אחד. רעיון אחד. התורה. לא שום דבר אחר.

עכשיו ברצוני להתחיל לענות על השאלה שבתחילת הטור.

תיאור המצב היחיד שאני יכול לתת לזה הנוכחי בו אנו נמצאים ב 2025 הוא – המדבר.

הסיפר שלנו מתחיל שוב בעבדות לחומר. התנועה הציונית פעלה ולבסוף הצליחה להגשים את מטרתה הראשונית – להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, הרי היא מדינת ישראל. המדינה הוקמה, נבנתה, יצאה למלחמות להגנה על גבולותיה, וככל שעברו השנים, כך הדורות הלכו והתמכרו לחומר. אני מדבר על מעבר לברור מאליו, שמתבטא ברידפה אחרי כסף, נהנתנות ושאר אלמנטים חומריים ברורים. אני מדבר על הירידה ממדרגת "עם הספר", למדרגה של עם שהדבר המשותף היחיד בו היא "גזירת הגורל".

הרעיון הציוני התעורר כתגובה לרדיפה של היהודים בתפוצות, ובהכרה שרק מדינה עצמאית, תוכל לספק ליהודים קיום. התנועה הציונית נשענה אמנם על רעיון העם היהודי, אך לא היתה ממש יהודית במהותה. המטרה היתה חומרית לחלוטין – מדינה.

סביב הרעיון הזה, אותו הגו אנשים שפעלו מתוך רציונאל הגיוני לזמנו, החלו דיונים שלא פסקו עד היום, בקשר לאופיה של המדינה, ומה יוביל אותה. עד היום אנחנו מתעסקים בזה, והקיטוב ההולך וגובר – לפחות בעוצמה שלו, אם לא בעומקו – נשען באופן כמעט אבסולוטי על האידאות האנושיות המוכרות לכולנו. ניתן לקרוא להן בשם – קונספציות.

אבל, אנחנו עדיין במדבר רעיוני צחיח. עומק הדיונים כעומק שלולית. הדהירה האינסופית שלנו לכיוון עגל הזהב שנקרא – עם ככל העמים, לא פוסקת, ואין פלא שאנחנו מכניסים את עצמנו למצב של בלבול וחוסר אונים.

כשאני בוחן את אוסף הקנדידטים שלנו, ומפשפש קלות במרכולתם, אני מוצא שלל רב של כלום ושום דבר. איש לא מסוגל להסביר לי מה מציעים, לא מבחינה רעיונית ובטח לא מעשית, רוב אלה שמציעים את עצמם בשוק הנבחרים הדליל. שיח דלוח של סיסמאות שנראה שאפילו מנועי האינטיליגנציה המלאכותית היו מתביישים לנפק, מול דקלומים יבשים של דף מסרים זה או אחר.

מדבר ציה. ובמדבר הזה, לא רק שאין דבר וחצי דבר שעם ישראל יכול להתאחד סביבו, אלא שנוצר מצב הולך ומחמיר של כאוס, במסגרתו אין שום אפשרות לנהל דיון פלורליסטי אמיתי.

הסיבה היא אחת – כשאין כללים למשחק, אין משחק. כשאין סט רעיוני שכולם מקבלים עליהם כבסיס לדיון מעמיק, אז אין דיון כלל.

אז למה אני כל כך דרמטי? כי אם לא נשכיל למצוא את אותו סט רעיוני, לעולם לא נוכל יותר לנהל דיון אמיתי.

אני חושב, וסלחו לי על הפאתוס, שהציונות בדרך למוות בטוח, שאת ייסוריו אנחנו חשים ביתר שאת בשתיים וחצי האחרונות. כל מי שהציונות חשובה לו, אמור לחוש שהיא צריכה להתחדש. הדבר לא יכול להתרחש רק על פי צרכי השעה, ולא על פי גזירת הגורל. זה היה נכון לתקופה של לפני הקמת המדינה.

הציונות שהיא החומר, חייבת להתאחד עם היהדות שהיא הרוח. הרעיון המאחד היה, ויכול להיות רק אחד – הקב"ה. ההוראות שהוא מסר לאבותינו בהר סיני, הן הדבר היחידי שיכול לספק לעם ישראל את הבסיס הרעיוני, שעליו נוכל לנהל את הדיון הפלורליסטי האמיתי. לא לאומיות, ולא לאומנות. לא אידאה אנושית זו או אחרת. כל הדברים האלה יכולים לשבת רק על בסיס מוצק שהוא מעבר לגחמות שלנו.

אני מציע סיסמא חדשה להפגנות. לא לכוון נמוך.