בס"ד
הדברים הבאים אינם דעת תורה, ואין להתייחס אליהם ככל סוג של הוראה. קטונתי. אלה בסך הכל הבנות ותובנות, אליהן הגעתי בעזרת רבנים, מדענים, נסיון החיים הפרטי, ומעט התאים האפורים שבין אוזניי.
אני פוקח את עיני, ורואה את אור השמש. אני מרגיש את חומה (בעיקר בקיץ), וכשאני יוצא, אני רואה את העצים, שומע את הציפורים. אני מתהלך, והרגליים שאני מרים כדי לפסוע, יורדות כדי למנוע ממני ליפול. אני מריח את הקפה שבכוס, והיא מחממת את ידי, ואחר כך טועם אותו.
המדען במעבדתו, מבצע ניסויים. הוא מנסה למצוא תשובה לשאלות אלו ואחרות, והשערות. הוא פועל לפי תוכנית מסויימת, ומתעד את תוצאותיה בקפידה. ואחר כך, ישב וינתח את הנתונים, וינסה להסיק מסקנות, אותן יבחנו עוד זוגות עיניים. בסופו של דבר, אולי אפילו יגלה דבר מה שלא ידענו קודם.
אנחנו רואים (גם העיוורים) את המציאות, והיא מיידעת אותנו. ככל שנביט ונקשיב יותר, נחכים, מסך הנתונים שהמוח שלנו יצליח לעבד. ככל שנתמיד, גם נתרגל את ה"שריר" הזה, ונוכל לראות יותר, ולהחכים עוד.
גם במבט על חיינו, אנחנו מחכימים. אנחנו רואים את עצמנו של העבר, ואת עצמנו של ההווה, ועל סמך ראיה בהירה, נוכל לגרום לעצמנו של העתיד להיות חכמים יותר. או לכל הפחות, לשפר את הסבירות שיהיה עצמנו של העתיד. אנחנו מתבגרים ואף יכולים לעזור לילדינו לראות, ובכך להחכים. לא בכדי, ילדים לומדים הכי הרבה מהתבוננות (משורש בינה? תבונה? תובנה?).
ואם יום אחד נבין שהמציאות היא תולדה של השי"ת – מלוא כל הארץ כבודו – נראה, או נירא, או נהיה ראויים, אז יהיה ברור שראשית חוכמה היא מראייתו\יראתו. מי שברא את כל מה שאנחנו רואים, ראוי ליראה. אנחנו לא יכולים לראות את הקב"ה. רק את השפעתו. ורק כשאנחנו רואים אותה, אנחנו מחכימים.
והדברים עמוקים הרבה יותר, וראויים ללימוד בפנימיותם. אבל לא אני המוסמך ללמד זאת. אסתפק בלומר שתודעה למציאות הבורא, היא תחילתה של חוכמה אמיתית. כל השאר זה עיבוד נתונים. נחמד, אבל לא מספק.
רֵ֘אשִׁ֤ית חׇכְמָ֨ה ׀ יִרְאַ֬ת יְהֹוָ֗ה
שֵׂ֣כֶל ט֭וֹב לְכׇל־עֹֽשֵׂיהֶ֑ם
תְּ֝הִלָּת֗וֹ עֹמֶ֥דֶת לָעַֽד׃
גיל שלו 