קָרְבָּנוֹת כְּנוֹגְדָן לַקָּרְבָּנוּת

בס"ד

ההסטוריה היהודית מלאה בסיפורי הקרבה. לצערנו, לא צריך להרחיק יותר מתמול שלשום. ממש עכשיו, חיילים מקריבים למען בטחוננו. מתוך הזוועות שהתחוללו ב 7 לאוקטובר 2023, עולים סיפורי גבורה ברמה היסטורית של הקרבה. ובכל זאת, עם ישראל אינו קורבן.

סיפור הקורבן הראשון הוא ככל הנראה זה של הבל וקין, למרות שאולי הראשון שעולה בראשם של רובנו, הוא עקידת יצחק. לאורך כל הסיפור המקראי, נושא הקורבנות עולה בתדירות גבוהה, בין אם מדובר בקורבנות לה', או אלה של עובדי אלילים וכיוב'. והדבר חשוב להבנה באופן הכי בסיסי.

גם כשמביטים על סיפורים כעלילות דמיוניות, שנועדו להנאת הקורא (ויש בהם ערך רב), הרי שהמבנה הדרמטי של סיפורים מוצלחים מערב הקרבה. מסעו של הגיבור, כפי שתיאר ג'וזף ג'וזף קמפבל בספרו "הגיבור בעל אלף הפרצופים", מסתיים בהקרבה – או לכל הפחות, הנכונות להקרבה – של הגיבור. זה מה שהופך אותו לגיבור שראוי לאמפתיה שלנו. אנחנו לא מתחברים למי שחי חיי קורבנות סבילים.

התורה משתמשת במילה קרבן, ואנחנו מקשרים אותה לפעולה של שחיטת בעל חיים והעלתו על איזה מזבח. הדבר גורם לרתיעה אצל לא מעט אנשים, ואני גם מבין למה. אבל נושא הקרבן אינו שטחי כלל ועיקר. המילה מגיעה משורש ק.ר.ב. מדובר בפעולה שמקרבת את האדם לקב"ה. אותם קדושים, שקפצו על רימון, או הגנו בגופם על אחרים, או נכנסו אל התופת באוקטובר של  2023 כדי להציל אנשים שמעולם לא פגשו, ביצעו פעולה על טבעית. הם שמו את הזולת באופן הכי מוחלט ובלתי הפיך, לפני האינטרס הכי בסיסי שלהם – ההישרדות.

אגב הישרדות, אין כזו ללא קרבן. חד משמעית. החיים מתחילים ומפסיקים על הנושא.

בואו נביט על חיינו בקצרה. כשאנחנו תינוקות, כל הרצונות שלנו ממולאים, כדי שנשרוד. אוכל, חום, מגע אנושי. תינוקות שלא יקבלו את זה לא שורדים. והדבר כרוך בקרבן שהורינו מקריבים. זמן, כסף, דאגה. במקום לישון כמו שצריך, או לצאת לפלאפל כי "בא להם", הם נשארים ליד התינוק, ודואגים שצרכיו ימולאו – על חשבון צרכיהם. גם אם הם חולים, או עייפים, או רעבים.

כשאנחנו גדלים מעט, ומתחילים להתרועע עם אחרים, הדבר הבסיסי הראשון שעלינו ללמוד הוא להקריב. אנחנו עדיין אגואיסטים, מלאי רצונות וצרכים, אבל פתאום אנחנו חייבים להקריב חלק מרצונותינו. הצעצוע שכרגע בידי ילד אחר, הזמן של הגננת. אם לא נלמד להקריב, נהיה דחויים ונישאר לבד.

הדבר מובנה, בין אם נביט על זה דרך המשקפיים של המדע, והתפתחות המינים, ובין אם נביט על זה מתוך מחשבת המוסר של היהדות (ואם לא ברורה דעתי בנושא, הרי שמדובר בדבר אחד). מהפעם הראשונה בה אנחנו פועלים בתוך חברה כלשהי, אנחנו לומדים את הכישורים הנדרשים כדי להצליח בחיים. והשיעור הראשון הוא ההקרבה.

הקרבן של אותם גיבורי חייל איתם פתחנו, היא הקיצון המעורר הערצה. אבל אנחנו מקריבים בזעיר אנפין כל הזמן. ולא בגלל שאנחנו צדיקים, אלא כי אנחנו חייבים. בכל פעם שאנחנו מנהלים שיחה, אנחנו מחוייבים (אם ברצוננו להמשיך לנהל אותהׂׂ) לשתוק מדי פעם. זה נקרא להקריב מזמננו. בכל פעם שאנחנו עוצרים ברמזור אדום, אנחנו מקריבים למען בטחונם של אחרים (וגם למען האני של עוד כמה שניות). בכל פעם שאנחנו עומדים בפיתוי לספק את צרכינו המיידיים, על מנת לשמור על בריאותנו לאורך זמן, או כדי להיות ראויים לחברה, אנחנו מקריבים חלק מההווה למען העתיד.

שוב, לא מדובר במעלות של צדיק, אלא בהכרח המציאות. אבל בכך שאנחנו פועלים מתוך הקרבה, וככל שאנחנו עושים זאת מתוך האמונה שכך צריך וראוי, אנחנו מתקרבים לקב"ה. דיברנו על "ואהבת לרעך כמוך", וזה אולי הביטוי הכי מובהק של המושג. אני שם את צרכי בצד, כדי שלאחר יהיה טוב.

לא מדובר כאן על ביטול עצמי מול הזולת. הדברים מתחילים הכי קרוב אלינו. כאמור, בתוך המשפחה. אנחנו נישאים אחד לשניה ומקריבים את הדחפים והיצרים שלנו, עבור השני. אנחנו כורתים ברית (עוד נושא מעניין) למען העתיד, הילדים וכן, גם החברה בכללותה. אחר כך, אנחנו פועלים בתוך המשפחה המורחבת, חוג החברים הקרוב, השכונה, העיר, המדינה וכו'. אנחנו לא מרעיבים את עצמנו כדי להאכיל מישהו באפריקה, אבל אנחנו כן ניתן מנה שנייה של שניצל לילד במקום לעצמנו. אני מניח שהעיקרון ברור.

ומה ההיפך מהקרבה? כפי שהכותרת סיפרה, הרי שחיי קורבנות הם ההיפך, ולא בכדי. אם ההקרבה מדברת על הרצון להיטיב עם האחר, הרי שחיי קורבנות מרוכזים אך ורק בי בעצמי.

חשוב לזכור שאין מדובר פה בהאשמת קרבן לפשע או משהו כזה. מי שנפגע מאונס חלילה או רצח, הרי הוא הוקרב על מזבח עובד אלילים, על מנת לספק את זימתו של הפושע. כמובן שאין הוא קרבן במובן שאני מתאר.

הקרבן עליו אני מדבר, הוא כל אחד מאיתנו, בכל פעם שאנחנו מתחילים לרחם על עצמנו, בשל קושי כזה או אחר. נטיה טבעית כמובן, אבל לרוב היא כזו שלא תורמת לשיפר המצב. העם היהודי נערך לכך, מתוך אופי חיי הקהילה. הנכונות להירתם למען אדם זה או אחר בכל רגע נתון, וההכרה של אותו אדם, שיידרש אולי בעתיד לעשות כך למען אחר, היא  חלק מהמנגנון שמבוסס על עקרון ההקרבה. זו הקרבה בתוך הקהילה, וזו הקרבה לשי"ת.

ובכל זאת, החלק העיקרי בעניין הוא היכולת של האדם עצמו, מתוך המצב בו הוא נתון, לסרב לראות את עצמו כקרבן, ולהקריב קרבנות ראויים. להיות נכון לעבוד, ולהשקיע מזמנו, למחול על כבודו, על גאוותו. אני מדבר על האינדיבידואל, אבל הדבר נכון גם לעם, וזה אחד מסודות ההצלחה הגדולים ביותר של העם היהודי לדורותיו.

אני מקבל מדי פעם תגובות כגון "למה היהודים מתקרבנים?" אבל זה לא כך. להתקרבן זה לצעוק על כולם, ולשבת בחיבוק ידיים. זה למחות מבלי להציג כל הצעה לפתרון. זה לספר כמה אנחנו מסכנים, בעוד אנחנו יודעים לטפל בעצמנו (גם אם הדבר דורש שיפור משמעותי – והוא דורשׂ).

הקב"ה (ושוב, אתם מוזמנים לראות את זה דרך העיניים של דארווין) רוצה חברה שתשרוד, ותשגשג, ותידמה לתכונותיו ככל הניתן. ואין אפשרות להגיע לכך מבלי הקרבה. ועצם הנכונות להקריב, שומרת על האדם מנפילה לקרבנות, שסופה בהכרח מר. אין סיפורי הצלחה על אף אדם או קבוצה, שיצאו מתוך קורבנות. רק כאלה על מי שהחליט להפוך מקרבן למקריב.

• חושבים אחרת? רוצים להגיב?
• מוזמנים להקריב מזמנכם ממש כאן, או ישירות דרך האתר