בס"ד
ט"ו בשבט הוא חג לאילנות, ואני אוהב אילנות. האילן החביב עלי הוא האקליפטוס שמעבר לכביש מביתה של אמי. אין לי איזו העדפה משמעותית לאקליפטוס מעל עצים אחרים, ואני גם לא רואה את הספציפי הזה כל יום. אני אוהב אותו, כי הוא מייצג עבורי קשר לאבא שלי ע"ה.
האקליפטוס העצום הזה, לא באמת נשתל. הוא התחיל משתיל שהונח לאחר כבוד בנקודה מסויימת, במחשבה שישתל ביום מן הימים. אבל כמו אקליפטוס טוב, הוא שלח את השורשים שלו לחפש מים, והשאר הסטוריה. וכמו בשיר שכתב אהוד בנאי למאיר אריאל, האקליפטוס הזה, שורק בלוז כנעני, שרק מי שננטע בארץ הקודש יכול לזמר. כך, גם אבא שלי שלא נולד פה, אבל ננטע והיה קשור לאדמה (ולמים) של ארץ הקודש. וגם הוא ניגן סוג של בלוז כנעני, אם ניקח את המושג הזה ונלביש אותו על חזנות בבית הכנסת של המושב, או על יפי השפה שהיתה שגורה בפיו.
אבא שלי הלך לעולם שכולו טוב, בט"ו בשבט לפני עשרים וארבע שנים, ובכל שנה אני נדרש (בתוכי) להביט על עצמי ולנסות לברר מה העושר הגדול שקיבלתי ממנו, והאם אני מנצל זאת כראוי. אני לא מתכוון לעשות את חשבון הנפש הזה כאן, אבל אני רוצה לנצל את ההזדמנות לדבר קצת על אבא. אבא שלי, ואבא כמושג, ואבא במבט על הדורות האחרונים.
מתוך החוויה שלי, אני יכול לומר שאת אבא שלי הנחתה האמונה שעליו מוטלת משימה קדושה, להקים משפחה, לבנות בית בישראל ולכלכל אותו. אני בטוח שהיו לו רעיונות רבים אחרים בראש, ולבטח עניינו אותו הרבה נושאים, והוא לא חיפש חיים של סגפנות ועוני, אבל הוא תמיד הלך עם המצפן, שלעולם לא התעוות, בדרך להגשמת המשימה המרכזית.
אם זה נשמע לכם מוכר, זה כנראה כי אתם בנים ובנות להורים מדורו של אבי. דור שצמח ביחד עם המדינה, מתוך המאבקים לשמירה על יציבותה וקיומה, באופן הכי בסיסי. דור שלחם בכמה מלחמות, עבר דרך כאבי הצמיחה של כור ההיתוך, ביצע (לא דיבר) הלכה למעשה ציונות והתיישבות. דור שלא היה צריך הסברים לגבי החשיבות שבאחיזה בחבל הארץ הצר הזה.
אנחנו (ואני מתייחס לדור שלי) כבר נולדנו למצב הרבה יותר טוב. כך גם ילדינו וילדיהם. אני שמח שכך הוא, ולא הייתי רוצה להתחלף עם אבא שלי, אבל אני חייב להכיר בעובדה שנקודת הפתיחה שלי היתה יותר "פריווילגית". כשנולדים למציאות נוחה, קשה מאוד להבין את הצורך שבעבודה קשה, ואני לא מתייחס דווקא לעבודה לשם כלכלה. עבודה עצמית, עבודה ערכית. אין לי את הידיעה מתוך החוויה של אבא, ולכן אני לא יכול להבין עד תום, את המשמעות שלה.
אבל היה לי את אבא שלי, תודה לאל. והיה לי את אבא שלי. אני מדגיש, כי עבורי, היה צורך באבא הספציפי הזה, כפי שלאחרים היה צורך באחר. וכשהייתי צריך לקבל כיוון, היה לי את המצפן שלו, שכוייל באופן ששלי לא יכול היה להיות, מהסיבות שמניתי לעיל. ונכון שבשלב מסויים מרדתי (לא באמת) במה שנראה לי בטימטום נעורים כשמרנות, או ראייה צרה. אבל דברים שרואים מכאן וכו'.
עד היום, אני מוצא את עצמי חושב, עד כמה החלטות שאני לוקח, או הדרך בה אני מתנהל עם ילדי וגם עם הסביבה, מושפעות ממה שעבר אלי מאבא שלי. וכשאני מוצא את עצמי נוהג כמוהו, לרוב אני מחייך בגאווה – הצלחתי.
קשה לכמת את חשיבות התפקיד שממלא אבא בחיינו, אבל מחקרים אינסוף מראים שהיא קריטית. הדור של הורי היה מחוייב לילדיו באופן הכי מלא שראיתי בחיי. לא היינו "נסיכים" ובטח לא "מלכים" ולא "חיים של", וגם אם המאוויים שלנו היו בלתי סופיים, ההורים שלנו לא ראו בסיפוק כל אחד מהם, את התכלית. הם ראו כהצלחה את עצם העובדה שהתבגרנו להיות אנשים שבשאיפה מצליחים לשמור על חלק, ממה שהיה להם להעביר לנו.
נהגנו, הדור שלנו, להביט במעט התנשאות על דור ההורים שלנו, וביתר שאת על הדור הבא. קראנו לו "דור הטיקטוק" וציקצקנו כלפיהם. אני חושב שהיום אנחנו יכולים להכות על חטא ולשנות את דרך המחשבה הזו. אנחנו מי שאנחנו (ובעיקר אם אנחנו חושבים שאנחנו ראויים) בדיוק בגלל שהורינו היו מי שהם. ודור הטיקטוק? זה שנולד למציאות של חיים בתוך צמר גפן מתוק ופריווילגי להחליא? לצערנו, הם נדרשים היום להתמודדות, לא דומה לזו שאנחנו חווינו, אלא לזו שהורינו חוו. והם עומדים בה בגאון, באופן מעורר השראה.
אבא שלי היה קם בסביבות חמש, בכל בוקר. גשם, שמש או סופה, ויוצא לעבוד במשק. כי זה מה שהיה צריך לעשות. איש לא היה צריך להסביר לו. הוא יצא לצבא, ואחר כך למילואים, ולמלחמות כי היה צריך. הוא לא עשה "בינג'" על אף סדרה, כי היה צריך לסיים לקטוף, למיין, לארוז ולשלוח את התוצרת החקלאית. הוא מיעט מאוד לטוס או לטייל, לא כי לא עניין אותו, אלא כי היו לו דברים חשובים יותר, והוא ידע לתעדף את זה באופן שמתיישר אחד לאחד עם המצפן שלו.
אבא שלי היה חזק וקשוח כמו האקליפטוס שלו, וסוכך עלי בענפיו הרחבים והבטוחים. אפשר היה להישען עליו, או להיתלות בו, כמו האקליפטוס. הוא היה איש של עבודה, ולרוב עבודה חקלאית. הוא היה חכם, כמו שרק איש שהיה מחנך, מדריך, ובעל נסיון חיים עשיר יכול להיות. אבל בניגוד לאקליפטוס, אני מאמין שהפירות שהניב היו מתוקים ומעשירים, ועד היום אני ממשיך לקטוף מהם.
כמובן שלאמא שלי תיבדל"א ישנו חלק זהה בסיפור ההצלחה. היום התרכזתי באבא, אבל בלעדיה, אני בעצם כלום.
בקיצור, מצאו לכם אבא וחבקו אותו 🙂
גיל שלו 