החטא ועונשו

בס"ד

משיחות עם אנשים מאמינים, וכאלה שאינם, עולה שישנה תפישה שמסרבת להיעלם בקשר לבורא. זה קשור גם למגבלות השפה, שכן אנחנו יודעים רק מה שאנחנו יודעים, וגם למגבלות הלימוד. כל אחד מאיתנו נמצא במקום אחר בספקטרום של העמקה ביהדות.

ישנה שאלה שתמיד עולה, כשאני מדבר על האמונה. השאלה היא, אם הקב"ה הוא כזה טוב, כמו שאתה טוען, אז מה הקטע הזה של שכר ועונש? השאלה נחלקת גם לתתי סעיפים:

• תחילה, נשאל "איזה מין אלוקים זה, שכל הזמן שופט את האדם?"
• ואז נשאל לגבי המאמין – האם הוא עושה את כל הדברים הטובים שלו רק בשביל שכר? האם זה לא מעיד עליו שהוא בכלל לא צדיק?

אני כלל לא בטוח שאצליח לברר בטור אחד את כל מה שאני חושב בנושא, אבל נתחיל עם עם אותה תפישה שהזכרתי בפתיח. אנשים (ובהם לא מעט אנשים דתיים) לא מצליחים להשתחרר מהתפישה של הקב"ה כדמות… למרות שבאינטלקט אנחנו יודעים שאין לו דמות הגוף, ואינו גוף, עדיין הנטייה לחשוב על איש עם זקן, שיושב על כיסא מלך על איזה ענן ומביט עלינו 24\7, משל היה ממשלת סין, ושופט אותנו.

למה אנחנו מתקשים להשתחרר מזה? אני חושב שזה נובע בעיקר ממגבלות של שפה. אנחנו לומדים על "חרון אפו" של הקב"ה, ועל "בזרוע חזקה" וכמובן שמשה רואה את "אחוריו". השפה מציירת לנו בראש תמונה, ומאוד קשה להתעלם ממנה. למרות שבאינטלקט אנחנו מבינים שלא מדובר באף, זרוע או גב.

וכשאנחנו תקועים בתפישה הזו (כי אנחנו מנסים להגדיר את מה שאין לו גדר), אז קל לחשוב על הקב"ה כ"מישהו" או "שופט" וכדומה. התשובה לשאלה הראשונה יחסית פשוטה, אבל היא דורשת להשתחרר מהתפישה הזו לחלוטין.

הקב"ה מלוא כל הארץ כבודו. הכל זה הקב"ה בתוך הטבע ומעליו, ואין לנו את הכלים, היכולת או הרשות, לתחום אותו בשום אופן. אנחנו חיים במציאות שהוא ברא, ולמציאות יש חוקים. החוקים שקשורים בחומר, כגון חוק שימור אנרגיה, חוקי הכבידה, ושאר הדברים המופלאים שלימדו אותנו מדענים (אמיתיים) מגדירים את יכולותינו להתקיים כגוף. אנחנו יכולים לנסות כל מה שאנחנו רוצים, לכאורה. אבל אנחנו לא יכולים להפר את החוקים הללו. גם כשאנחנו טסים במטוס, עדיין פועל עלינו אותו חוק כבידה.

כך גם המציאות הרוחנית. גם לה יש חוקים, ורק בתוכם אנחנו יכולים לפעול. ואין מי ששופט אותנו מלבד עצמינו (זה אמנם קצת מורכב יותר, אבל בגדול נכון). כן כן. הקב"ה לא מחכה לגזר דין. הוא משפיע לנו את כל הטוב. אנחנו, בהתנהלותנו בתוך העולם שהוא ברא, מחליטים כמה מהטוב הזה אנחנו מקבלים. הוא לא יושב (כי אינו גוף) על כסא המשפט, ומחסיר ומחבר לנו צדקות וחטאים, וגוזר עלינו כך או כך. באותה המידה שכדור הארץ לא מחשב לנו שום דבר. אם נקפוץ מגג הבניין, ניפול לקרקע. נקודה.

מה ההבדל? אחד ההבדלים העיקריים הוא שהקב"ה שופט את העולם ברחמים. כלומר – לא שופט כמו בבג"ץ חלילה, אלא החוקים שברא בעולם הם כאלה, שאנחנו לא "נענשים" על כל דבר, אפילו אם מגיע לנו, באופן מיידי או מידתי. מבחינה רוחנית, בהחלט יכול להיות ש"נקפוץ מגג" ולא נתרסק על הקרקע. יכול להיות שבמקום זה, "רק" נשבור רגל. ושוב, זו תובנה מוגבלת לחלוטין שכן אני לא יכול להתיימר להבין את מה שאיני מבין. אני חושב שהנקודה די ברורה – הקב"ה אינו שופט קטנוני שבולש אחרינו ומטיל עלינו עונשים.

עכשיו נתפנה לסעיף השני.

אדם שלא מבין את התשובה לסעיף הראשון, יתקשה להצדיק את עצמו. אם אני עובד בשביל שכר, אז אני בסך הכל מחפש רווח. ואם אני עובד רק כדי לא להיענש, אז מה הטעם באמונה? שוב יבוא ויטען מי שיטען חלילה "למה הקב"ה מתנהג בנקמנות?" עבודה מתוך ביקוש רווח, או מפחד העונש לא בדיוק מצביעה על אמונה.

אז מה כל השיח על אמונה, כשאנחנו נדרשים – כאחד העיקרים – להאמין בשכר ועונש? 

בואו ננסה להבין את זה, דרך זיקוק של המושג "חטא". כשהיינו ילדים, לימדו אותנו ש"לחטוא" זה להמרות את פי הקב"ה. זה נשמע חמור, וזה חמור. אבל זה ההסבר לילד.  ההסבר היותר מתקבל על הדעת נובע מכך שהיהדות היא מטרתית. יש לנו מטרה, ואם נסטה מהדרך אל המטרה – נחטיא אותה. וזהו החטא. החטא הוא הכישלון לפגוע במטרה, אבל כדי שהילד יגדל וילמד לכוון כמה שיותר טוב, אומרים לו ש"לא ימרה את פי הקב"ה".

עכשיו, נחזור לרגע לתשובה לסעיף הראשון, ונחבר אותה אל הגדרת החטא החדשה. 

בתוך העולם, על חוקיו הרוחניים, אם נפעל בדרך שמקרבת אותנו אל המטרה, נמצא את עצמנו קרובים יותר להשי"ת וממילא נוכל לקבל ממנו את הטוב שהוא משפיע לנו. אך אם נחטיא אותה, נתרחק, ונמצא את עצמנו במצב בו נתקשה לקבל את זה. בשני המקרים, אין פה פעולת תגמול של הקב"ה – הוא תמיד נותן. היכולת שלנו לקבל, תלויה בפעולות שלנו.

ועכשיו לתשובה.

אם אני מצליח להפנים, שהשכר אינו תשלום בעבור הליכה בכיוון המטרה, אלא הכרח מציאות הבריאה, ושהעונש אינו פעולת נקם של שופט קטנוני, הרי שאני יכול ללכת באמונה בה'. אני לא אמור לחפש שכר, או לפחד מהעונש. אני כן אמור להכיר במציאות שברא הקב"ה (שמכילה את החוקיות הזו) ולבחור נכון.

ובכל זאת, עם כל הצער שבדבר, אנחנו עדיין – בכל זאת – אנשים עם חסרונות, ובהחלט רובנו (כולל עבדכם הנאמן) עובדים בשביל השכר, וחלקנו מתוך פחד מהעונש. זה חלק מרכזי בתהליך התשובה לעניות דעתי. המסע אל עבר חיים אמיתיים של אמונה. ואם נבחר נכון, בסוף לא נחטיא, ונפנים את התובנה – מעבר לאינטלקט – ונגיע  אל המטרה לשמה אנו כאן.

אלה מחשבותיי בנידון, ככל שהצלחתי לדלות ולזקק. 

• מסכימים? חלוקים? רוצים לתקן?
• מוזמנים להגיב ממש כאן, או ישירות דרך האתר.
• וכמובן שאין כל חטא בלייק, או שיתוף הפוסט ברוב חוצות.