סדר בסידור: מודה אני

בס"ד

הדברים הבאים אינם דעת תורה, ואין להתייחס אליהם ככל סוג של הוראה. קטונתי. אלה בסך הכל הבנות ותובנות, אליהן הגעתי בעזרת רבנים, מדענים, נסיון החיים הפרטי, ומעט התאים האפורים שבין אוזניי.

אני עושה כמיטב יכולתי לומר את המילים האלה, מיד כשנפקחות העיניים בבוקר. אני מנסה לנצח במירוץ כנגד המחשבות הראשונות בנוגע ליום שמפציע, והנטיה של הרגש להגיב אליהן מהר. לא תמיד אני מצליח, שכן ישנם דברים שאני כנראה לא מבין עד הסוף, שקשורים למודע, התת מודע והתפר שביניהם. לפעמים זה זרזיף של המשך מחשבה שעברה במוחי לפני שנרדמתי בלילה, ולפעמים זה משהו חדש לגמרי. רעיון, זיכרון, נסיון כלשהו של המוח לחדד משהו, אולי תחילתה של תכנית פעולה.

אחד הדברים הראשונים שהתברר לי במשך השנים הוא, שכל דבר שיש לי, ניתן לי ע"י הקב"ה. קורת הגג שמעל ראשי, האוכל על השולחן, העבודה ושכרה, אשתי – העזר כנגדי, ילדי, הורי, הכל. כל הדברים שנמצאים בחיי, ומאפשרים לי להתקיים ולהתנהל באופן מטרתי בעולם. ובאופן הכי בסיסי ועקרוני – גם עצם העובדה שנולדתי, ובכל בוקר (לפחות עד עתה…) אני פוקח את עיני.

זה מצד האמונה.

מחפשי האושר למיניהם יאשרו בוודאי, שאחד הדברים שחוזרים עליהם ואליהם, בכל מחקר, סרט, ספר ו\או סמינר בנושא, היא העובדה שאנשים שנותנים מקום מרכזי בחייהם להודיה, מאושרים יותר. זה גם אמור להיות יחסית מובן מאליו – למרות שבאופן אבסורדי, זה לא.

כשאנחנו עסוקים בהודיה, אנחנו ממוקדים בדברים הטובים. אנחנו עסוקים בראיית חצי הכוס המלאה, או במילים אחרות – אנחנו נמצאים בתודעה חיובית. אופטימית. יאמרו לכם רופאים, פסיכולוגים ואמהות, שמבט חיובי ואופטימי משפיע באופן ישיר על בריאותנו ואורך ימינו. אצטט מהסרט הנפלא "חומות של תקווה":

I guess it comes down to a simple choice, really. Get busy living, or get busy dying.

 אופטימיות זה נחמד. אושר זה נהדר. אבל נחזור רגע לצד האמונה. ההודיה היא שילוב של הכרה במציאות, והכרה בקב"ה. המיקוד ב"יש" ולא ב"אין" היא בעומק נשמתנו. אנחנו מייצגים חיסרון. בהשוואה להשי"ת, אנחנו רחוקים מלהיות שלמים. אנחנו כאן, כדי לעבוד על הידמות לבורא, וזה אומר למלא חסרונות (באופן הראוי, כמובן), כך שיש לנו מטרה. אם כל מה שאנחנו רואים זה החיסרון, לעולם לא נתקרב לה'. אם נביט רק במלא, לעולם לא נתקרב אל הבורא. בשני המקרים אנחנו מסתכנים בחוסר מעשה – מתוך חוסר מוטיבציה. לכן ההליכה שלנו – ימין ושמאל – לאורך היום, היא בשני המישורים. אבל אנחנו מתחילים את היום דווקא בהכרת הטוב. זה נותן עידוד ומוטיבציה לעבוד על החסרונות בהמשך.

אנחנו לא רק מכירים בטוב. אנחנו גם מכירים בקב"ה, כי לטוב יש מקור. אין דבר שהוא יש מאין (לא ביכולתנו), ולמרות הגאווה שלנו, שאומרת שכל מה שיש לנו, השגנו בעצמנו, לא כך הוא. כל דבר טוב שיש לנו, הוא תוצאה של רצון ה' להיטיב, והשתדלות מצד האדם.

:לכן, אני משתדל לומר, לפני הכל: