בס"ד
טוב. בשעה טובה ומוצלחת, אנחנו מתחילים לסכם סדרה. האם דיברנו על כל הנושאים? לא. האם על כל הנושאים עליהם דיברנו, אמרנו את כל מה שיש לומר? רחוק מזה. ובכל זאת, בסוף הפרק הנוכחי, אני מאמין שיהיה לנו מספיק חומר, כדי להתחיל לעבוד בביטחון מלא. ראשית, אנחנו מכירים יותר מושגים, ואלמנטים שביחד מרכיבים סיפור. שנית, אם ניתקע, או נגיע לנקודה בה הידע שלנו לא מספק, נוכל למצוא תשובות, עיצות ושעורים ביתר קלות. ולא לשכוח – כשאנחנו כותבים, אנחנו מתקדמים.
אז על מה נדבר היום? שלושה נושאים. שניים יחסית פשוטים, ואחד בלתי אפשרי…
סופרים מתחילים, נוטים להתבלבל בין שני מושגים. נקודת מבט וסוג הנראטיב.
נתחיל בסוג הנראטיב. פה מדובר על נקודת המבט של הסופר או מספר הסיפור. כשאנחנו קוראים סיפור, אנחנו יכולים לשים לב בקלות לסוג הנראטיב. באיזה גוף כתוב הסיפור? גוף ראשון? שלישי? אלה השניים הנפוצים. אם בגוף שלישי, האם מדובר על מספר שיודע הכל? מספר שמגלה דברים בעצמו במהלך הסיפור? מספר שיודע רק מה שהדמות הראשית שלו יודעת? כשמדברים על סוג הנראטיב, מתייחסים לאלמנטים האלה.
כשאנחנו חושבים על סיפור (שאנחנו מתעתדים לכתוב), אנחנו חושבים גם על איך לספר אותו, ולכל אחת מהדרכים האלו יש את היתרונות והחסרונות שלה. סיפור בגוף ראשון, מרגיש אישי יותר, מיידי יותר, עם השלכות ברורות יותר. סיפור בגוף שלישי נותן לנו ידיעה רחבה יותר. הבחירה בסוג הנראטיב היא אישית, וכדאי לשקול את היתרונות והחסרונות של כל אחד, ולהחליט בהתאם למה יעשה את הסיפור יותר טוב.
לעומת סוג הנראטיב, כשאנחנו אומרים נקודת מבט, אנחנו מדברים על הדמות. בכל סצינה, ישנה דמות, שדרך עיניה ההתרחשות מתוארת. ללא קשר לסוג הנראטיב, הסופר מוגבל לאיך הדמות דרכה הסצינה עוברת חווה את הדברים. אנחנו הקוראים, נחשפים למה שמתרחש, כשאנחנו יודעים מה הדמות הזו עושה, חושבת ואומרת, אבל לגבי הדמויות האחרות, אנחנו יודעים רק מה הדמות שלנו חושבת, או תופשת. אם הדמות שלנו כועסת, אנחנו נדע את זה. אבל אם דמות אחרת כועסת, אנחנו נדע על זה רק על פי התנהגותה, ואם היא מסתירה את היותה כועסת, אנחנו נחשף, רק למה שהדמות שלנו חושבת – ולכן, אם הדמות שלנו תחשוב שהשניה כועסת – רק דרך זה, נקבל את המידע. או, שהדמות שלנו לא תתפוש דברים שהסופר ישתול על הדמות השניה, אותם אנחנו נזהה ככעס עצור. אבל לא ניכנס לאף דמות אחרת לראש. לא באותה הסצינה. הדבר עוזר לקורא להישאר ממוקד, וכמובן מעמיק את הקשר בינו לבין הדמות בעל נקודת המבט בסצינה שלנו.
ועכשיו… עכשיו נדבר קצת על המונח – קול. איך אפשר להסביר זאת? ישנן כמה הגדרות במרחבי הרשת, וכולן בסדר מבחינתי. מה שאני מציע, כדרך להתייחס למונח הזה הוא, לחשוב על איך האנשים סביבנו נשמעים? כל אחד מדבר מעט אחרת, משתמש בביטויים מסויימים יותר מאחרים. אחד מדבר בשפה ציורית יותר, ואחר מדבר בפשטות. האינטונציה שונה, עולם הדימויים שונה. ככל שאנחנו כותבים יותר, ה"קול" שלנו הופך יותר מובהק.
נסו לחשוב על סופרים שאתם אוהבים. איך "נשמע" לכם סטיבן קינג? בין אם אתם קוראים את "הניצוץ" או "העמדה", שהם ספרים שונים לחלוטין, עדיין, קולו של הסופר מוכר לכם. הדבר נכון באופן מובהק יותר לג'ון גרישם נניח. או לטולקין ובטח לאייזק אסימוב.
אז מה זה קול? אני לא יודע, ואני חושב שלא כדאי לבזבז יותר מדי זמן על להגדיר זאת. עלינו לכתוב באופן כן, אמיתי, אישי, מתוך הנשמה שלנו. אם נכתוב יותר, ה"קול" שלנו ישמע כמו… אנחנו. זה קול.
אני בוחר לסיים כאן את הסדרה הזו, אבל היו בטוחים, שאכתוב עוד הרבה בנושאים שעלו בה.
יש לי סדנת כתיבה, שמעמיקה יותר בכל הנושאים האלה, ואני עובד על לחדד אותה, ולהוסיף לה שכבה נוספת ומפתיעה. אני לא מתכוון ללמד איש איך לכתוב… ראשית, אני לא הכותב הכי טוב בעולם ושנית, אני מעוניין למצוא דרכים לעזור לכותבים מתחילים (ולכל מי שמתעניין) להבין את הסיפור, ולמצוא נקודות אחיזה אמיתיות, שמתוכן הכותב יוכל לבטא את עצמו, בדרכו המיוחדת. אני מאמין שהדרך הזו, לא רק שלא מגבילה את היצירתיות של הכותב, אלא מעצימה אותו, ובכך מאפשרת לו לכתוב באופן משוחרר מעכבות, וספקות מיותרים.
אם אתם מעוניינים, פנו אלי ממש כאן דרך האתר, ונמצא את הדרך לעזור!
נהניתי מאוד לכתוב את הסדרה, ואני מקווה שזה גרם למי מכם הנאה, ואולי אפילו איזו הארה פה ושם. אכתוב עוד בעתיד.
עד אז – אם אתם רוצים לכתוב:
- אתם מוזמנים לכתוב לי כאן בתגובות, או דרך האתר.
- אתם מוזמנים לשתף את הפוסט\והאתר (זה גם לכתוב) עם מכרים שרוצים לכתוב "אבל", או עם כל מי שתרצו.
גיל שלו 