סדרת הפודקאסטים – מאט וולש על ירידה בילודה בארה"ב

בס"ד

הרעיון של הפרוייקט הוא לשתף את הפרקים, ולהתמקד ברעיון מרכזי שעולה בהם, תוך התייחסות למה שנאמר ונסיון לבחון איפה אני עומד. המטרה הנוספת, והלא פחות חשובה, היא לשמוע דברים חדשים, ללמוד, ולהתמודד עם דיעות שונות ומשונות.

כמנוי של The Daily Wire, אני מאזין לפודקאסטים של רוב האושיות בפלטפורמה. אחד החביבים עלי ביותר הוא מאט וולש. וולש הוא פרשן קונסרבטיבי, ציניקן ורהוט. הוא עומד מאחורי שני סרטים דוקומנטרים חשובים, בהם הוא נכנס לעומקי תרבות ה Woke, הראשון נקרא "What is a woman?" והשני "Am I racist?".  אני ממליץ על שניהם.

יש לו פודקאסט יומי, ולרוב הוא מתמקד בפוליטיקה אמריקאית, ובנושאים בתרבות ובשיח המקומי שם. בפרק של 14 בנובמבר, הוא דיבר באריכות על נושא הירידה בילודה בארה"ב (והדברים יכולים להילקח גם לגבי שאר מדינות המערב – ספויילר: למעט ישראל. בינתיים.)

הייתי מתאר את דבריו תחילה, ואחר כך שוטח את דעתי, אבל במקרה זה, פשוט אמליץ לכם להקשיב לפרק, ולקרוא את הדרך בה אני מסתכל על זה, בין היתר גם דרך הגיגיו של ד"ר גורדן פיטרסון, מאמרים של בן שפירו, אנדרו קלייבן ובעיקר מתוך נסיון החיים שלי, פשוט ככל שיהיה.

באופן מאוד תמציתי וללא נגיעה עדיין בפן האמוני, לאורך ההסטוריה, האדם פעל בראש ובראשונה כדי להתמודד מול הקשיים שהטבע העמיד בפניו. קור, חום, טורפים למיניהם, מחסור במים או מקורות מזון וכו'. החברה האנושית סידרה את עצמה סביב הנושא, כשגברים נשלחו להביא מזון, בעוד על הנשים הוטל לגדל את הדורות הבאים. האבות הדריכו את הבנים, וכמוהם כך האמהות את בנותיהן. העידן הזה ארך מאז שהאדם דרך על האדמה, ועד שהצרכים והתנאים שינו את הנסיבות, והאדם החל לייצר אוכל. כשהקיום הפך פחות קשה (והיה מדובר עדיין במצב קשה לאין ערוך מהיום), התפנו בני האדם להתמודדות אחד עם השני.

כמובן שזו התמודדות שכבר היתה קיימת, אבל המיקוד בעצם הקיום מול כוחות הטבע, פינה במעט את הבמה למלחמות טריטוריאליות, ומאבק של קהילות (במושגים של היום) לשרוד מול אחרות. לאורך שנים רבות, ובמקביל להתפתחות של אמצעים, נלחמו בני האדם האחד בשני, כבשו זה את זה, הקימו והפילו אימפריות, עד שהגענו למצב יחסית יציב של חלוקת העולם למדינות.

אנחנו רחוקים מאוטופיה כמובן, אבל אחרי מלחמת העולם השניה העולם קיבל את צורתו הכמעט סופית – נכון לכתיבת שורות אלה – כשאנחנו אחרי כמה וכמה מהפיכות תעשייתיות, טכנולוגיות ואידאולוגיות. וכש"סיימנו" עם מלחמות הקיום (פלוס מינוס כמה מלחמות), התפנינו לנושא איכות החיים. העולם מצא את עצמו תחת חלוקה כללית של העולם ה"מערבי" מול האחרים, כשמה שמפריד ביניהם הוא המיקוד בשיפור איכות החיים, חירות האדם, וכמובן הפינוקים.

ולמה אנחנו זקוקים לקיצור תולדות המין האנושי, בדיון על ילודה? מכיוון שיש לדעתי, ולדעת חכמים יותר ממני, מה ללמוד מזה. בעבר הרחוק, ילודה היתה פונקציונאלית לחלוטין. צריך גברים שיהרגו ממותות, במקום אלה שנהרגו במהלך הציד שלהן. צריך נשים שילדו את הציידים והאמהות הבאות. הדבר נכון גם למלחמות, שדרשו חיילים. כל זה נשמע קר ומנוכר, ואכן כך היה הדבר. האנושות נלחמה להמשיך להתקיים, ולשם כך היה צורך בילודה.

כשהתפנינו מהמלחמות והתחלנו להתמקד בחירויות פרטיות, בידור והצלחה כלכלית שבצידה הנאות החיים, הדחיפות לדאוג להעמיד עוד דור ירדה. זו לא דיעה, זו עובדה שמגובה בנתונים ברורים. למעט קפיצה או שתיים (כמובן אחרי מלחמות גדולות), הילודה בעולם כולו במגמת ירידה.

עם בואה של הגלולה למניעת הריון, ואמצעי מניעה נוספים, יחסי מין הפכו באחת, מפעילות של רביה לעוד דרך לשעשע את האדם. מבלי להיכנס לדיון אמוני בנושא, אני חושב שניתן לומר שעובדתית, לדבר היתה השפעה חסרת תקדים על הילודה. טוב? רע? זה לא משנה כל כך, בהקשר של ירידה בילודה. מדובר במתן רשות גורף להימנע מהריון.

ולמה להימנע מהריון? טוב, זה ברור. צעירים וצעירות לא נשואים בשנות השישים והשבעים רצו להתחיל לקיים יחסי מין, ללא הצורך להפוך את הקשר הבין אישי למשהו רשמי ו"כובל". לאחר מכן, עם עליית המודעות למחלות מין, הקונדום קיבל חשיבות רבה עוד יותר, ובין היתר תרם אף הוא להמשך הירידה בילודה. בעשורים המאורחים יותר, שנות ה 80 ועד ימינו, האדם מתמקד יותר ויותר בהצלחתו הפרטית. קריירה, כסף, הנאות, הגשמה עצמית של הנשים (וגם הגברים, למרות שהנשים הן אלה שנושאות עוברים), הפכו לסימני "הצלחה" בחיים. טיולים, חוויות, ומילוי מאוויים הפכו לחזות הכל בקרב פלח הולך וגדל באוכלוסיה.

אפשר לכבס מילים ולנסות לקבור את הראש בחול, אבל בינינו, ככה כשאיש לא רואה, ניתן להודות שאנחנו הרבה יותר אגוצנטרים, אגואיסטים וניהיליסטים מהדור של הורינו ובטח מזה של סבותינו. וכשאנחנו עסוקים במילוי מאוויינו של הכאן ועכשיו, למי יש זמן, אנרגיה או בכלל רצון להשקיע זמן כל כך יקר בלטפל ביצור תלותי כמו תינוק? זה רק עלול לעכב את ההגשמה הפרטית שלנו.

בואו נוסיף עוד כמה סיבות, ונדבר בזריזות על הנושא הכלכלי. זה עסק לא זול בכלל להביא ילד לעולם. הוא דורש הגדלת הוצאות של אוכל, חשמל ומים, לעיתים ארנונה. צריך לרכוש עבורו דברים שיכולנו לחסוך לעצמנו אם היינו מחליטים להימנע. צריך לקחת אותו מדי פעם לרופא, ולהפסיד שעתיים מהעבודה – או גרוע מזה, מפעילות פנאי. אמו היקרה צריכה פתאום לצאת לחופשת לידה, ואולי עשוייה למצוא את עצמה מאוהבת ביצור החמוד, ויכולה רחמנא ליצלן, להחליט להקדיש לו יותר זמן ולא לחזור לעבוד מיד כשאפשר לתת אותו למטפלת (שעולה כסף). בקיצור, מאוד לא כלכלי העניין.

ואז יש את העניין האישיותי. אנשים צעירים – כך זה מרגיש לי – מפחדים לקחת סיכונים. ה"הורות העדינה", החינוך – וביתר שאת במוסדות ההשכלה הגבוהה, בעיקר במערב – ושאר כשלונות של הדור שלנו, גידלו דורות של צעירים שפוחדים ממחוייבות. פוחדים מאחריות. לא פוחדים מ"אקטיביזם" כזה או אחר, אבל כשזה מגיע ללקיחת אחריות על תוצאות הפעילות (או חוסר הפעילות) שלהם – נדמה שאין להם את הכלים להתמודד. נישואים מאוחרים, אם בכלל, ולידות מאוחרות – אם בכלל, גורמים להחמרה של הירידה בילודה.

אני מזכיר עוד שני נושאים, מבלי להיכנס אליהם בפירוט, למרות שיש מקום לדון בהם לעומק: פוריות בירידה, והפלות\הפסקות הריון. יש להם תרומה משמעותית, אבל לא ארחיב כרגע.

יחס ההחלפה (לידות מול מיתות) הנדרש כדי שאוכלוסיית העולם לא תפחת (אם לא תגדל) הוא כ 2.1 ילדים לאשה. ברוב העולם, היחס במציאות נמוך מכך…

דווקא בישראל, תודה לאל, אנחנו עדיין מעל היחס הנדרש. לפני נתונים מ 2015, יחס הילודה בארץ הקודש היה 3.1. אבל גם אצלנו המגמה צריכה להטריד, כי אמנם אנחנו עדיין בסביבות ה 2.8 בסוף 2024, אבל גם פה הגרף יורד.

כל הסיבות שהזכרתי למעלה, מדאיגות ומטרידות וקשה להתמודד איתן. אבל יש סיבה אחת שגורמת לי להיאנח על סף ייאוש.

ב1968 יצא ספרו של אחד היהודים הכי פחות אהובים עלי, פול ארליך, "פצצת האוכלוסין". ספר זה, מייצג דרך מחשבה סופנית, של מחסור מובנה במשאבים שלדידם צריך להוביל להגבלה על האוכלוסיה האנושית על כדור הארץ. ארליך, וחבריו הפוסט הומניסטים או האנטי הומניסטים למיניהם, נותנים לגיטימציה מסוכנת לאידאולוגיות שהן בגדר זאב בעור כבש, כגון היוג'ניקס. כאילו המין האנושי לא ידע עד כה, להתמודד עם גידול אסטרונומי של אוכלוסיית העולם, במקביל להמשך בעלייה באיכות החיים (בכל מקום, באופן יחסי לעצמו). כאילו שההתפתחויות הטכנולוגיות לא ממשיכות לצמוח בקצב משמעותי. הפחדות על גבי פאניקה ממחסור במשאבים, גורמות לאנשים לחשוב, לא רק על עצירה בגידול האוכלוסיה, אלא על דילול יזום. מחשבות נוראיות.

ואז באים אנשי "משבר האקלים" ומפחידים אותנו שבעוד מאות שנים, לא נוכל לחיות על הכדור. נעזוב לרגע, את זה שאין להם מושג מה יקרה ב2025, יתרה מכך מה יקרה בעוד מאות שנים. יש דבר אחד שכל אדם שלמד חיבור וחיסור יכול להבין – אם לא נוסיף ילדים, בקצב לפחות שווה למות דורות קודמים, בעוד מאות שנים – לא יהיה מי שיוכל או לא יוכל לחיות כאן.

ברמה הגלובלית, כמו גם זו המקומית בישראל, לדבר יהיו השלכות גדולות מאוד. אתם מוזמנים לבדוק אילו אוכלוסיות גדלות בקצב מהיר יותר, ולהתחיל לצייר לעצמכם את העולם, כפי שיראה בטווח היותר קצר מהאסונות המדומיינים של נביאי הזעם מבית אל גור. איך תיראה החברה בישראל, והאם עוד תהיה ישראל? איך תיראה ארה"ב אם עדיין… אירופה כבר קרובה מאוד לתמונה הצפויה.

אז עשו לי טובה, את האשפה השליכו לסל וחסל, אבל לפני שאתם מטיפים על אחוז הפחמן הדו חמצני (שאין לכם מושג לגביו כלל), או על השתת משטר טוטאליטרי בשם ה"טבע", תביאו יותר ילדים לעולם!

כנראה נידרש עוד לנושא, אבל בינתים אסיים בברכת לכו לה….ן. בקטע טוב.

הקטע הרלוונטי בין 02:28 ל 22:45 (אבל בכללי, אני ממליץ על הפודקאסט)

• מסכימים? חולקים? מוזמנים לשתף את דעתכם ממש פה, או ישירות דרך האתר.
• מוזמנים לשתף, ללייקק את הטור הזה ללא חשש הידבקות במחלות