בס"ד
התובנה שהכי סידרה לי את הראש בנוגע לכתיבה (מיד אחרי שפוצצה לי אותו) היתה שכשניגשים לסצינה, צריך לעשות את זה בשני ראשים. התובנה שהכי סידרה לי את הראש מבחינת תפישת החיים האמונית שלי (אחרי שפוצצה לי אותו) היתה "סוף מעשה במחשבה תחילה." והדברים קשורים.
הרשו לי דקותיים לדבר פנימיות התורה. לא ניסיון להחזיר בתשובה, או לשכנע איש. הסבר קצר על איך אדם מאמין מביט על העולם, ומיד נשוב ממש לכתיבה.
הקב"ה ברא את העולם. כל מאמין יודע זאת. אבל אנחנו נוטים מיד להיצמד למציאות הגשמית, כפי שהיא מתבטאת ונתפשת ע"י חמשת החושים. ואז אנחנו לא מבינים איך משהו שלם כמו ה' יצר עולם כל כך לא מושלם. אבל כשלומדים יותר לעומק, מבינים שהעולם – ואנחנו בתוכו – נבראנו ממש כפי שחשב הקב"ה. שלמים, ראויים, מושלמים. הבעיה היא שבמצבנו הנוכחי, אנחנו לא יכולים להבין זאת כי אנחנו עדיין בדרך. מבחינת הקב"ה אין זמן ומרחב. ברגע שחשב על בריאת העולם – הוא נברא. בשלומותו. אנחנו (ונעזוב את הסיבה כרגע) בחרנו לעבוד בשביל הארוחות שלנו, ולכן חיים בעולם של זמן ומרחב. אין לנו מושג מה יקרה עוד חמש דקות, לא כל שכן מה יהיה "בסוף". אבל להשי"ת "הסוף" ידוע וברור. אלה רק אנחנו, עליהם חל הזמן, ומכיוון שעדיין לא הגענו – בתודעתנו – ל"סוף", אנחנו לא יודעים.
אוקיי. סוף ה"הרצאה". אז למה "בזבזנו את זמננו" על דברים שאולי אנחנו לא מאמינים בהם? מכיוון שגם אם אנחנו לא מאמינים בהם, הם יכולים לתת לנו תובנה חשובה לגבי שני הראשים, מתוכם עלינו לעבוד על הכתיבה.
כשאנחנו מתכננים סצינה, וחושבים מה הולך לקרות בה, אנחנו חושבים כסופרים. אנחנו מחליטים על הכיוון, האירועים, הדיאלוגים, הכל. רק לנו יש (בשאיפה) בראש את העלילה במלואה, או לכל הפחות את הכיוון אליו היא מתקדמת אחרי הסצינה. לכן כל שלב התכנון, ללא קשר לאורכו, עומקו או המתודולוגיה בה אנחנו משתמשים, נעשה מתוך ראש הכותב.
כשאנחנו מתיישבים לכתוב את הסצינה, עלינו לעבור לראש אחר. בעלילה של הסיפור שלנו אין מקום לכותב. אפילו אם אנחנו כותבים אוטוביוגרפיה, הדמות שמתוך ראשה אנחנו כותבים אינה הכותב. אני חוזר – אינה הכותב. היא הדמות. הדמות – ממש כפי שהאדם מול הבורא – לא יודעת דבר על העתיד. אין לה מושג מה הכותב תכנן לה, ולכן עליה להתנהג על פי טבעה. לכן היא עשויה לקחת סיכונים מיותרים, לשגות, לחטוא לאמת וכו'.
ככותבים, אנחנו יודעים מה חושבות כל הדמויות בסצינה. אנחנו יודעים מה הן אמורות לומר לדמות שלנו. אנחנו יודעים מה מניע את כולן. אבל הדמות – לא בהכרח. לרוב לא.
הדברים האלה חשובים, כדי להימנע משגיאות בכתיבה, שלרוב הן בלתי נסלחות על ידי הקורא. הקורא חכם. ואם הוא יקלוט שהדמות מתנהלת כאילו היא יודעת יותר ממה שהיא אומרה להיות מסוגלת, זה יפריע לו. זה יזרוק אותו מחוץ לסצינה, ולשאלות לגבי הכותב. והכותב לא מעניין אף אחד. רק הדמות.
בטור הקודם, דיברנו על מה מכילה סצינה. ששת הנקודות האלה הן הצד של הדמות. אנחנו מתייחסים למטרה של הדמות. למכשולים שעומדים בפני הדמות. איך הדמות מופתעת וכו'.
דיברתי קודם על "הדמות שמתוך ראשה אנחנו כותבים". נרחיב על זה בפרק אחר, אבל נקודתית, מדובר על כך שכל סצינה מסופרת כשתחום הכרת המציאות מוגבל לראשה של דמות אחת. אנחנו לא קופצים בין ראש של דמות אחת לראש של אחרת. זה הכלל. רוצים לשבור אותו? קחו את הסיכון הזה, מתוך הבנה שאנחנו עלולים לבלבל את הקורא יותר מדי.
אם נרצה לתכנן את הסצינה מתוך הראש של הכותב, נכתוב לעצמנו שני דברים:
- כותרת לסצינה. משפט או שניים מאוד קצרים, שמתארים מה עומד להתרחש בה.
- מטרות הסצינה. מה אנחנו – הכותבים – רוצים להשיג דרכה (אם אין לה מטרה – אין לה מקום בסיפור). המטרות הן (בין היתר) להניע את העלילה קדימה, להעמיק היכרות עם דמות זו או אחרת, להגביר את המתח הדרמטי, להציג דמות, להעמיק קונפליקט וכו'. אלה דברים שלדמות אין מושג בהם. רק לכותב.
עד כאן להפעם. יכול להיות שזה נשמע טריוויאלי, אבל אני ממליץ להרהר בזה. אם הכל ברור, מה טוב, אבל הרבה כותבים חדשים – כולל עבדכם הנאמן – היו צריכים להבין את זה לעומק.
ומה בפעם הבאה? בפעם הבאה נתחיל לדבר על קול, נקודת מבט, נראטיבים ושאר ירקות.
עד אז – אם אתם רוצים לכתוב:
- אתם מוזמנים לכתוב לי כאן בתגובות, או דרך האתר.
- אתם מוזמנים לשתף את הפוסט\והאתר (זה גם לכתוב) עם מכרים שרוצים לכתוב "אבל", או עם כל מי שתרצו.
גיל שלו 