בס"ד
פעם בחודש, בלי נדר, אנסה לשתף סיפור קצר מאוד. מה שנקרא בלעז Flash Fiction. מה זה? כאמור – סיפור קצר מאוד. אין הגדרה נוקשה לעניין, אבל נהוג לשמור אותו מתחת ל 1000 מילים, ולי יש כוונה לשמור את זה מתחת ל 500. deal.
אז, בנוהל – אני חוסך במילים וניגש ישר לסיפור:
עולם חדש מופלא
"חכה מעט." היא מתנשפת מאחורי. "אני בהריון."
אני עוצר, מתנשף גם מבלי לשאת עובר בעצמי, ומרגיש את הדופק. לא יודע בדיוק מדוע החלטנו לצאת להרפתקאה הזו, בחודש השמיני. אולי התחושה של סוף החופש הגדול שמתקרב, עם בואו לעולם של תינוק שיזדקק לכל זמננו. או אולי רק חוסר תשומת לב, כשעלה הרעיון, סביב שולחן עמוס בקבוקי בירה ריקים. "בואו לאילת! נראה משם את הזיקוקים!"
בחרנו במלון הכי פחות נגיש. עליות או ירידות, תלוי איך מביטים על זה, שדורשות יכולות של אתלט. כל תזוזה מתבצעת על טוק-טוק. כל פעם לחכות. הספירה לאחור התחילה הרבה לפני כניסת המילניום. ועכשיו, כחמש דקות לפני שאנחנו פורצים אל תוך המאה ה 21, כשכל הטוק-טוקים עסוקים, אנחנו עומדים ומסדירים נשימה.
"תרגיש, הוא בועט." ההתרגשות משפריצה מפיה.
"לא עכשיו, נו." אני זז מרגל לרגל, מתפלל שתחליט לזוז שוב. "עוד כמה דקות זה מתחיל. כולם כבר שם."
"אז תלך לבד." היא נוטעת רגליים נפוחות קרסולים באדמה.
אני משפיל מבטי בכניעה ומתיישב על האדמה שעדיין לוהטת אחרי שהוכתה באכזריות לאורך היום בידי השמש, מנסה לסדר את רגלי, כך שרק המכנסיים יגעו בה ישירות. מבט לשעון ואנחנו בתוך ארבע הדקות האחרונות. בראש הגבעה, עומדים כבר לבטח דוד ואשתו, ג'יימס, לבטח שיכור, ומתכוננים להרים עוד כוסית, או בקבוק.
"טוב," היא מסיימת להעביר לי את השיעור ומתחילה לזוז. "בוא נתקדם."
אני קם ומנער את האבק מעלי, ובעוד אנחנו מתקדמים מעלה, אני בודק בשעון שוב ושוב. שלוש דקות, שתיים, אחת, ואנחנו שם. ג'יימס, לבוש בבגד ים בלבד, ובקבוק הבירה הנצחי בידו, מתנפל עלינו בחיבוקים. שערו הארוך, מצל עלינו לרגע.
"HAPPY NEW YEAR!" הוא קורא בקול.
אני מביט בשעון ורואה שעוד לא חצות. אני מתקן אותו ואומר לו להמתין בסבלנות, אבל הוא בשלו.
"אח… אתם חיים בעבר. בשעון שלי כבר הראשון לינואר 2000. אתם לא מאמינים איך נראה המילניום החדש. עולם חדש מופלא!"
אנחנו צוחקים ומסביבנו מתחילים להתפוצץ זיקוקים, בישראל, מצרים וירדן. באופן הכי אקראי, תזמורת הפיצוצים וההבזקים הצבעוניים פועלת כמקהלה, או חזיון נבואי. משולש הגבולות מואר, אף שחצות הלילה, ולרגע נדמה לנו שהגיע הזמן. זמן לשלום, לתקווה, לאביב העמים האמיתי.
"אמרתי לכם!" ג'יימס צועק. "עולם חדש מופלא!"
זה לקח עשרים ושישה ימים, עד שהסכמתי איתו.
- אהבתם?
- לא התחברתם?
כתבו לי בתגובות, או ישירות דרך האתר. הרגישו חופשי לשתף וכל הג'אז הזה.
גיל שלו 