חובשי כיפות למיניהם

בס"ד

כתבתי לא מזמן, על תוצאות הבחירות לנשיאות בארה"ב, ובמהלך כתיבת הטור עלה בראשי עוד נושא, שמצד אחד קשור ומצד שני ראוי להתייחסות נפרדת, מכיוון שהוא לא ייחודי רק לתקופת בחירות.

במהלך קמפיינים פוליטיים, כמו גם קמפיינים של קידום מכירות (שהם אותו דבר בדיוק), נהוג ליצור מה שנקרא "מותג". המושג הוא קצת ערטילאי, אבל הוא מאחד אלמנטים ויזואליים, מילוליים וכו' שאמורים לייצר שינוי תודעתי כזה או אחר, שיעזור לקהל היעד להחליט שיהיה טוב עבורו "לקנות את המוצר". בין אם מדובר בפחית משקה מוגז, או מועמד לנשיאות, קשה מאוד לשווק אותם ללא המיתוג הזה.

הקמפיין של קמאלה האריס ניסה למתג אותה כ"מועמדת של השמחה", ואחר כך כ"מועמדת השינוי", אבל בסופו של דבר – ועל זה כתבתי בטור המקושר למעלה – הציבור קלט אותה כ"מועמד שאין לו מה לתרום, למעט התקפה אישית על יריבים" ותו לא.

בשנים האחרונות, עם כל המחאות שהביאו איתן, קיבלנו שיעור מאוד חשוב בנושא מיתוג. האם אנחנו לומדים אותו? ימים יגידו. בואו נסקור כמה מהקמפיינים הגדולים יותר של העשור האחרון:

• Black Lives Matter – הנה מותג שנוצר בעקבות מותו של ג'ורג' פלויד לכאורה, והמותג היה "צדק חברתי לשחורים". המסר היה "מספיק עם הגזענות. חיי השחורים חשובים, והגיע הזמן להכיר בזה!"
• עוד מותג שקיבל חשיפה גדולה מאוד נקרא "אנטיפה" ששיווק את המוצר אנטי-פאשיזם (ומכאן שמו).
• וכמובן שאי אפשר ללא המותג – פלסטינה בחינם \מהנהר לים פלסטינה בחינם

לפני שנמשיך, משהו אישי.

אחד הדברים שאנשים מספרים לי, בהתלהבות, מאז שהנחתי כיפה על ראשי, הוא ש"הם לא צריכים לחבוש דבר על הראש, כדי לזכור שיש משהו גבוה מהם." וכמובן ש"אין מצווה בתורה לחבוש כיפה". אמרו ונשארו בחיים.

ואיך הדברים קשורים? הקשר הוא עניין ה"מותג".

כל המיתוגים האלה הם מה שנקרא בלעז – Virtue Signaling. או אם ננסה לעברת את המונח – סימול מוסרי. במילים אחרות, אני לא חובש כיפה כדי להזכיר לי שיש מעלי סמכות מוסרית של הקב"ה. את הידיעה הזו, אני מחזק בכל בוקר, כשאני אומר "מודה אני לפניך." אני חובש את הכיפה כסמל עבור הסובבים אותי.

הסמל אומר את הדברים הבאים: לפניכם אדם שמנסה בכל כוחו, ליישר קו עם רצון ה'. במקרה הפרטי שלי, זה לא נאמר כדי להתנשא, אלא בדיוק להיפך – כדי שהחברה תדרוש ממני לעמוד בסטנדרט עליו אני מצהיר בעצם חבישת הכיפה. קשה לי, כשאני עד לאדם חובש כיפה שמשקר במצח נחושה, או נוהג באלימות. והכי קשה זה, כשחובש הכיפה הזה מביט עלי מהמראה. כשאני נופל, ופועל באופן לא ראוי, הכיפה נמצאת שם, כדי לסטור לי על הלחי ולהחזיר אותי למסלול.

וזו הנקודה עליה חשבתי.

המחאות האלה שהשתוללו ברחובות בעולם, חבשו סוג של כיפה. הציגו את עצמם כארגונים שרוצים להיטיב, ולקדם "צדק". לצערי, כבר ברור שאין דבר בינן ובין כל סוג של צדק. בעיקר כי כולן נשענות על שקרים שניתנים להדגמה בקלות רבה ומתועדת. אלפים רבים של אנשים, שכל מה שמניע אותם הוא נקרסיזם, ואינם מסוגלים לפעול כלל, באופן שמתיישב עם ה"מותג", או הסימול המוסרי בו הם מנפנפים.

ומתחת לכיפה נמצאת תובנה מאוד חשובה. היהדות, היא דת עם מטרה. היא דת אקטיביסטית (לא במובן המיסיונרי שלה. אנחנו לא מגייסים.), והיא דורשת מעשים. היא דורשת הקרבה. והפעולות שנדרשות מהאדם נועדו, כדי להביא אותו אל המטרה. קוראים לזה תיקון. אל התיקון (ה"צדק החברתי" שלנו) לא מגיעים בדיבורים, אלא במעשים. וזה אמור למנוע מאיתנו את אותו סימול מוסרי מזוייף.

אז מה השיעור מכל זה? מה שאני לפחות לוקח מזה הוא, שלא משנה מה האקטיביזם שלך, הסימול המוסרי שטמון בו דורש ממך מעשים. אחרת, מעבר להיות האקטיביזם הזה בלון עם אוויר חם, אתה לא מתקדם לעבר מטרה כלשהי. ולהסתובב על הכדור הזה, חסר מטרה… נשמע לי מדכא.

•  מה חושבים? מסכימים? חלוקים?
• אקטיביזם זה לשתף את הפוסט, לא ככה?
• מוזמנים לשתף את דעתכם כאן בתגובות, או ישירות דרך האתר