בס"ד
פעם בחודש, בלי נדר, אנסה לשתף סיפור קצר מאוד. מה שנקרא בלעז Flash Fiction. מה זה? כאמור – סיפור קצר מאוד. אין הגדרה נוקשה לעניין, אבל נהוג לשמור אותו מתחת ל 1000 מילים, ולי יש כוונה לשמור את זה מתחת ל 500. deal.
אז, בנוהל – אני חוסך במילים וניגש ישר לסיפור:
כפפות אגרוף
בחנות הספורט במרכז הקניות בעין שמר, המוכרת הצעירה מגישה לי זוג כפפות. אני בוחן אותן בעיני, לוחץ מעט על הריפוד שבקרוב יכסה את אצבעותי, ולובש אחת מהן על יד ימיני. היא מביטה עלי, מחכה בקוצר רוח לקניה. אני מבקש כמה דקות לחשוב, והיא מושכת בכתפיה והולכת בחוסר חשק, לעזור ללקוח אחר.
אני מביט סביבי, מסמיק לבטח, ונותן לעצמי חבטה קלה במצח. בראשי אני רואה את עצמי שכוב על הגב במרכזה של איזו זירה, מדמם מעל ומתחת לעיניים, שפתי העליונה פצועה ומעלי חוגג איזה ז'לוב שאשכרה רוצה להיות שם. אני מוריד את הכפפה, ומלטף את המצח. אם כזו לטיפה כפי שנתתי לעצמי מטרידה אותי, איך בדיוק אני אמור לעמוד במכות שינחית עלי מישהו שלא מרחם? המוכרת מופיעה מול עיני ומקפיצה אותי, ואחר כך צוחקת בקול.
עכשיו אני חייב לקנות ולהסתלק משם, וזה מה שאני עושה. בחוץ קולות צחקוקי הבנות שחולפות על פני, ילדים מושכים בידי הוריהם ומאיצים בהם, בדרכם לאכול. אני מוצא נקודה מוצלת ומסתכל על השקית שבידי. מה אני מוכן לעשות למענה? לדמם? לשבור אף? לאבד הכרה? ואם אחרי כל זה, היא תביט עלי ברחמים או חמור מכך, בבוז, ותנפנף אותי? האם ישאר מספיק אגו, כדי להישבר אחרי שקיבל נוקאאוט ממישהו ראוי יותר?
אני עושה את דרכי לתחנת האוטובוס בצומת כרכור, עובר בין המפגינים. ד-מו-קרט-יה, המגפון קודח לי. דגלים מלטפים את פני המיוזעות. ילדים מטיילים על כביש 65, מחכים לתאונה. אני מניד בראשי ומצקצק, כאילו שאני לא הולך להציב את עצמי מול מפגע, ובמודע. כשמגיע סוף סוף האוטובוס, אני מצטנף בפינת הספסל האחורי מתחת למזגן, ומחבק את השקית אלי. שני נערים בגופיות מצטרפים לידי ומיד פותחים בשיחה ערה על כיבושיהם האחרונים. אני מביט בזרועותיהם, ואחר כך בזרועותי ומתבייש.
שקוע בהרהורי, אני כמעט מפספס את התחנה שלי אבל מצליח לרדת בזמן, מאחורי שני הגברברים הצעירים. ההומלס שהיה שם כשיצאתי, פינה את עצמו מהספסל, אבל השאיר חצי כריך ובקבוק קולה זירו ריק על הרצפה. אני מתיישב בפינה הנקיה יותר ומוציא את הנייד מהכיס. אני גולל ברשימת אנשי הקשר ומוצא אותה. אני לוחץ על השם והמכשיר מציג לי את הסטוריית השיחות. שתיהן יוצאות.
אחרי השיחה הקצרה, אני לוקח נשימה עמוקה וקורא בקול. "היי, אתם שם."
הנערים מסובבים את ראשם, בטוחים שהכל נסוב סביבם, והם צודקים. "מה קורה, גבר?" אחד מהם מנסה לפענח את הבעת פני.
"רוצים כפפות אגרוף? עכשיו קניתי."
הם לא מאמינים תחילה, שאני מוכן למסור אותן, אבל כשאני מגיש להם אותן ומסתובב אני שומע את קריאות ההתפעלות מאחורי. "תודה, גבר!" הם צועקים.
- אהבתם?
- לא התחברתם?
כתבו לי בתגובות, או ישירות דרך האתר. הרגישו חופשי לשתף וכל הג'אז הזה.
גיל שלו 