בס"ד
אצל "הברירה הטבעית" בכפר טודרא, היו כותבים על לוח של עץ, את כל אותיות הא"ב בדבש, ואומרים לילד – לקק. והיתה התורה על פיו מתוקה כדבש. ואצלנו בבית הספר, היינו יוצאים ל"מסע במדבר" עד שהיינו מגיעים ל"מעמד הר סיני" ומקבלים את ספר התנ"ך הראשון שלנו. ובשיעור הראשון, היתה המורה פותחת ואומרת "בראשית ברא ה' את השמים ואת הארץ…"
כשגדלתי מעט (רק מעט), ונדרשנו לפנות את ביתנו שבפתחת רפיח, זה היה לקראת פסח. והסיוטים שלי כילד, כללו חלומות בהם רודף אחרי צבא פרעה במרכבותיו, עם קשתות וחיצים.
כשגדלתי עוד יותר, הייתי ברוגז עם הקב"ה. שהרי כתוב "לא ינום ולא ישן שומר ישראל" וגם "ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם". שחור על גבי לבן כתוב. אז איך אני עומד במאידנק, ובוכה ליטר וחצי של דמעות?
למה אני נזכר בכל זה? ולמה זה מעניין? בגלל סוג מסויים של פוסטים ברשת.
אנשים (כמו גם עבדכם הנאמן) רוצים לשתף עם זולתם פסוקים מהתורה, כדי להפיץ את חוכמתה ברבים. זה יפה, ואני אוהב לראות שלעוד אנשים אכפת. הבעיה היא, שלעיתים משתפים פסוק או שניים, ולא מוסיפים אליהם כל מילה של פרשנות, או הסבר. ומה הבעיה עם זה? הבעיה היא שהכותב משאיר לקורא הפוטנציאלי מילים מהתורה, שהן אמת לאמיתה מחד גיסא, אך לקיחתם כפשטם עלולה להוביל לטעות חמורה מאידך גיסא. דוגמא? כל מיני פסוקים על מוסר, שכר ועונש.
הטקסט אומר בבירור שאסור ככה וככה, והעונש על ככה וככה הוא מוות.
ואז יבוא הקורא שלא מאמין בקב"ה וישאל "למה הקיצוניות הפנאטית הזאת?! איזה מין בורא יש לכם, שאומר דברים כאלה?"
ומצד שני, יבוא אדם מאמין ותמים וישאל "מה, באמת? אם אני רואה אדם עושה ככה וככה, אני צריך להרוג אותו?"
שני המקרים מתארים פירוש שגוי, ומסוכן של התורה.
אחד הסיפורים הכי קשים לעיכול, עבור הקורא התמים, הוא סיפור עקידת יצחק (את פילגש בגבעה נשאיר להזדמנות אחרת). הקורא הראשון יביע זעזוע עמוק מעצם הדרישה של הקב"ה מאברהם, ועוד יותר זעזוע מהסכמתו של אברהם לדרישתו של השי"ת. והקורא עם האמונה התמימה עשוי לחשוב שהקב"ה חלילה משחק משחקים עם אבי האומה.
אנחנו מניחים תפילין, ומברכים, ומתפללים שחרית. אבל איפה בתורה כתוב בדיוק מהם תפילין? איפה כתוב "קח לך שתי קוביות שחורות כאלה, ותלפף את הרצועה ככה, ו… איפה? לא מוצא.
התשובה לקושיות האלה (ולעוד רבות אחרות) טמונה בהבנה שאת התורה אי אפשר ללמוד רק כפשטה. הפשט זה נחמד לילדים. כשהילד שואל "אבא, למה אסור לאכול בייקון?", אז נאמר לו "הקב"ה אמר שאסור." זה לא שקר, אבל זו בסך הכל האמת שילד יכול להבין ולהתמודד איתה. אם הילד ישאל "למה אברהם קשר את יצחק ועמד להכאיב לו עם הסכין?" אז נגיד לו שאברהם אהב את השי"ת והאמין בו כל כך, שהוא ידע שהוא לא יתן לו לפגוע בבנו.
אבל אנחנו כבר לא ילדים. ואנחנו לא אמורים להסתפק בפשט הכתוב. כאנשים עם כלים אינטלקטואלים משודרגים, אנחנו חייבים להבין מה עומד מאחורי הפשט, ובנוסף לכך שהקב"ה דורש ממנו מצוות עשה ולא תעשה, אנחנו מחוייבים – אם חפצי חיים אנחנו – להבין את הדברים לעומקם.
אנחנו צריכים להבין מי זה "אני", ומהו "רצון הבורא", ואיך עובדים הדברים. אנחנו צריכים ללמוד על מושג שכר ועונש, מעבר להבנה של ילד. הקב"ה כולו רק טוב, אז מה זה עונש? צריך להבין. ומה זה "חיים"? ומה זה "מוות"? על רשעים אומרים שהם נקראים מתים עוד בחייהם. איך זה יכול להיות?
אם אנחנו לא מבינים את מושג החיים והמוות, איך אנחנו יכולים לפרש פסוק שמדבר על אדם שדינו מוות?
התשובה היא – אנחנו לא יכולים. ובטח לא יכולים להניח שכל מי שקורא את הפסוקים שאנחנו משתפים, מבין. אז מה? נפרסם פסוק שמסביר שהעונש על פעולה זו או אחרת הוא מוות? ומה יבין אדם חלילה? שהתרנו דמו של מישהו? או חמור מכך – שהקב"ה התיר? חס וחלילה. סייג לחכמה שתיקה.
לכל הפחות, נדרוש מעצמנו את הפרקטיקה "סוף מעשה במחשבה תחילה." קרי, אם נרצה לפרסם פסוק מהתורה, נחשוב על מה הוא עשוי לומר למי שבתמימות, או מחוסר בקיאות יפרש באופן לא ראוי. ואם יש ספק, אז נוסיף כמה מילים שלנו, או של הרב שלנו, או מחז"ל, כדי לתת ערך לשיתוף, ולהימנע מאי הבנות שנובעות מהיצמדות אל הפשט.
- מקווה שהדברים היו פשוטים.
- אשמח לשמוע דעות נוספות, או מחלוקות מכבדות ממש פה בתגובות, או ישירות דרך האתר.
- ואם אתם מסכימים, תוכלו גם לשתף.
גיל שלו 