בס"ד
הבחירות בארה"ב יכולות ללמד אותנו כמה וכמה דברים, ואני ממליץ שאכן נלמד מהם. הפירוש שלי, למה שהתרחש הוא כזה:
- הרפובליקנים ניצחו במירוץ לנשיאות
- טראמפ זכה ברוב הפופולארי – מה שלא קרה הרבה מאוד זמן למועמד רפובליקני
- הרפובלקאים הפכו מחוזות ומדינות דמוקרטיות מובהקות לרפובליקאיות
- הרפובליקנים זכו לרוב בסנאט
- בזמן הכתיבה, הרפובליקנים קרובים מאוד לרוב בבית המחוקקים
- יש להם בית משפט עליון עם רוב שמרני
הניצחון היה מוחץ, וחד משמעי באופן שמותיר רק להסיק שהאמריקאים במיליוניהם, אמרו למפלגה המתקראת "דמוקרטית" שפשוט נמאס להם.
נמאס להם מהשקרים שיוצאים מהבית הלבן, ומרוב ערוצי התקשורת המגוייסים.
נמאס להם מסתימת הפיות. ברשתות החברתיות, באוניברסיטאות ובשלל איזורים ציבוריים.
נמאס להם מכך שהם מאשימים את יריביהם הפוליטים, בדיוק בדברים אותם הם (ה"דמוקרטים") מבצעים בעצמם, בעוד אין כל עדות לכך שהרפובליקנים מבצעים, או מתכננים לעשות כך.
נמאס להם מהשימוש במערכות המשפט כנגד מתמודדים פוליטיים.
נמאס להם ממעורבות של ה FBI וה CIA בפוליטיקה האמריקאית (באופן מוחלט וחד צדדי).
נמאס להם שהאנשים שהם הכניסו לבית הלבן, לא ממלאים את המחוייבות הבסיסית שלהם – לדאוג בראש ובראשונה לאזרחי המדינה שלהם.
נמאס להם מהפגיעה בזכויות נשים, ע"י אנשים שמכנים את יריביהם שוביניסטים.
נמאס להם מהדרך, בה השמאל הפרוגרסיבי בארה"ב חילק את האוכלוסיה, ופיצל אותה לקבוצות ותתי קבוצות, וזרע שנאה ביניהן על בסיס תיאוריות הזויות.
והכי נמאס להם מההתנשאות, שמתגלה ברוב כיעורה עכשיו, אחרי שהתברר גודל המפלה של ה"דמוקרטים".
המפלגה ה"דמוקרטית" (והמכונה המשומנת שעובדת מאחוריה) חושבת שהציבור מטומטם, גזען, שוביניסט, מיזוגן, שאסור לסמוך עליו כדי לבחור. אלא אם כן, הוא בוחר אותם, כמובן. עד הבחירות, הם חיזרו (באופן מזעזע) אחרי השחורים, הלטינוס, הנשים. אחרי הבחירות – וזה קרה מ-י-ד אחרי ההכרזה על ניצחונו של טראמפ, הם התחילו להצביע על הסיבות לכישלון. יש לכם ניחוש? כמובן שמדובר באכזבה מהשחורים, הלטינוס והנשים שב"טפשותם" ו"גזענותם" נכשלו ב"לבחור נכון".
הקמפיין שלהם היה מבוסס על האשמת הצד השני בהיותו פאשיסטי ונאצי. זה, ואימוץ חלק מהמדיניות שהציע היריב שלהם.
באופן קבוע, הם הצביעו על טראמפ כגורם הקיצוני והמפלג ביותר. בעוד כ-ל שיח השנאה, כולל הסתה פעילה לרצח, היה מכוון כלפיו. עד כדי כך שנעשו שני נסיונות להתנקש בו.
עכשיו, בואו נחבוש לרגע את כובע הסטודנט, וננסה ללמוד מתוך הכישלון הקולוסלי הזה, כמה שיעורים – ואולי נוכל אפילו ליישם חלק מהם בישראל:
שיעור מספר אחד – קצת צניעות
ההסתכלות על יריביך הפוליטיים כאנשים נחותים, טיפשים ונבערים, שלא יודעים ממש בעצמם מה הם רוצים, חייבת להיפסק. כל עוד ימשיכו להתייחס כך לאנשים שזכאים לכל הפחות לאותן זכויות, הם לא יזכו לתמיכה.
שיעור מספר שתיים (באדיבות ג'ורדן פיטרסון) – לפני שאתם מבקרים את העולם, ודאו שהסדר שורר בבתיכם
אם אתם מפעילים את מערכות המשפט, העיתונות והביטחון כנגד יריב פוליטי, היזהרו לא להאשים את אותו היריב בפאשיזם, נאציזם ומדיניות דיקטטורית.
שיעור מספר שלוש – תנו כבוד לאמת
בין אם מדובר באמת מדעית, אבסולוטית, ובין אם מדובר על עובדות פשוטות בשטח. ברגע שאתם מתכחשים אליהן, מה שאתם בעצם משדרים לקהל הבוחרים הפוטנציאלים (עליו אתם כמובן תפסיקו להתנשא) הוא שאתם עוסקים בפוליטיקה קטנה, אישית ולא רצינית.
שיעור מספר ארבע – חזרו לבסיס
הימין מתרסק כשהוא בורח לקיצון. אבל לא כישלון מפואר כמו מה שקורה לשמאל, כשהוא מתעופף למחוזות הזויים. ברק אובמה וכמוהו גם ביידן (שבעצם היה אובמה), וביתר שאת קמאלה האריס, רצו על פלטפורמה של מרכז-שמאל. למעט קמאלה ש(תודה לה')לא קיבלה את ההזדמנות לשלוט, הם ברחו שמאלה מיד אחרי ההשבעה, והמשיכו בריצת האמוק למחוזות הפרוגרסיב המסוכנים. הם בחנו את הסבלנות של האמריקאים, והשבוע הם מצאו את התשובה לשאלה "כמה רחוק זה רחוק מדי?".
מרכז-שמאל ומרכז-ימין הם מחוזות בהם הרוב המכריע בכל אוכלוסיה מערבית מעדיף לחיות. אם אתם מעוניינים להיות בעלי סיכויים גבוהים להיות בעמדות שליטה, אולי כדאי להפסיק להפוך את המדינה למעבדה של ניסויים חברתיים? אולי כדאי לכבד את האינטיליגנציה הבסיסית של האוכלוסיה? לא יודע, יכול להיות שאני המטורף פה, אבל נראה לי שאנשים יגיבו באופן הרבה יותר רציני ליחס מכבד.
אבל הבסיס המרכזי, סביבו נסובות הבחירות הוא פשוט – לשרת את האינטרס של המדינה ואזרחיה. לפני שמתעסקים בכל דבר ועניין, השאלה צריכה להיות "האם זה יעזור להניע את המדינה ואזרחיה מעלה, בכיוון חיובי?". בין אם זה בפן הכלכלי, הבטחוני או כל נושא אחר. לא "מה יחשבו השכנים".
שיעור מספר חמש – מספיק עם החרמות. הגיע הזמן לדבר.
נתניהו, כמו טראמפ, הוא דמות מעוררת מחלוקת, ויש לא מעט אנשים שמתעבים אותו. זה בסדר גמור. לכל אחד מאיתנו ישנה הזכות לבטל את זמנו לשווא על שנאה. אבל אם הצד השמאלי מעוניין לשנות מציאות, המדיניות הזו של החרמתו פשוט לא עובדת. נראה לי שאיני מחדש דבר בכך, כי תוצאות הבחירות והסקרים בשנים האחרונות פשוט מדגימות את כישלון הגישה הזו.
השמאל ירוויח אם יקח עיצה בחינם, שתעזור לו לשפר את סיכויי הצלחתו הפוליטית. שבו לדבר. תנו לדבר.
הגיע הזמן להפסיק ולהתייחס לדעות שונות כבלתי לגיטימיות. איך בדיוק זה מקדם אותנו?
זוכרים את הסיסמא שזרקנו בזמן אוסלו? "שלום עושים עם אויבים"? אם אתם אכן מאמינים בכך, אז קל וחומר שאפשר לעשות שלום עם "אויבים פוליטיים". לא ככה?
מבחינה פסיכולוגית בסיסית – ככל שימשיך השמאל לתקוף את נתניהו בצורה שהוא עושה מזה שנים, כך תלך ותתחזק התמיכה בו. האנשים שבוחרים בו שוב ושוב, רואים בדברי המחנה הזה עלבון אישי – ובצדק. הרי מה אומר להם השמאל? הוא אומר להם "אתם בורים ועמי הארץ, שלא יודעים כלום. בטח לא מה טוב עבורכם."
אבל מעבר לזה, גם אם נדבר קצת על מהלכים פוליטיים, אם יוסרו החרמות, הרי תיפתח הדלת לכל הפחות לנסיון להשפיע ולהוביל מהלכים חשובים בתמיכה רחבה.
הפחד מכפיה דתית יכול להיעלם ברגע. אם נציגי המפלגות החרדיות ישארו מחוץ לקואליציה (וזה יקרה רק אם יוסר החרם), הרי שבאחת, נקטע האיום הזה. אותו כנ"ל לגבי קידום שילובם בצבא ובכלכלה.
רפורמה משפטית עמוקה ונחוצה, לה מסכימים רבים במרכז-שמאל, יכולה להיות מקודמת בתמיכה רחבה.
"ריסון" מדיניות בעלת אופן ימני, לה מתנגד המחנה, ע"י משא ומתן קואליציוני.
ישנם הרבה יותר יתרונות להסרת החרם הילדותי, מאשר חסרונות.
אבל הדבר החשוב באמת – השיח עצמו.
שום דבר לא ישתפר. שום דבר לא יזוז בכיוון פרודקטיבי. שום דבר לא יקרב את השמאל לשלטון, כל עוד הסירוב הזה עומד. יואילו בטובם הנציגים, ויפסיקו להתנשא על אוכלוסיה עצומה, ויורידו את החרם. באופן מיידי, מצב הרוח הלאומי ישתפר, הסיכויים יגברו לתחילתו של מהלך של איחוי פצעים. והכי חשוב, מבחינת מחנה המרכז-שמאל, יגברו סיכוייהם לשכנע אנשים נוספים בצדקת דרכם. כמובן, אם יקשיבו גם לעיצות הקודמות.
המציאות מחייבת את זה, ואי אפשר לעשות כלום, ללא להבין את המציאות ואיך להתנהל בתוכה.
- דעות, הערות, מחאות ושאר ירקות יתקבלו בשמחה (בתנאי שהן מכובדות) פה בתגובות, או ישירות דרך האתר.
- אם בא לכם לשתף את הטור עם אחרים – זו זכותכם הדמוקרטית, ואני עומד על כך שתשתמשו בה.
גיל שלו 
One thought on “הבחירות בארה"ב, והשיעורים שניתן ללמוד מתוצאותיהן”