בס"ד
פעם בחודש, בלי נדר, אנסה לשתף סיפור קצר מאוד. מה שנקרא בלעז Flash Fiction. מה זה? כאמור – סיפור קצר מאוד. אין הגדרה נוקשה לעניין, אבל נהוג לשמור אותו מתחת ל 1000 מילים, ולי יש כוונה לשמור את זה מתחת ל 500. ובאופן יוצא דופן, אני משתף את הסיפור של אוקטובר בתחילת החודש במקום בסופו, והסיבה ברורה.
אז, בנוהל – אני חוסך במילים וניגש ישר לסיפור:
הפאב של ניר עוז – אני לא כאן
הערב מתחיל כמו לא מעט אחרים, לאט, טיפין טיפין. אנחנו, החוצנים, מגיעים ראשונים כדי לרפד את הקיבה בבירה, לפני שמתקיפים אותה באחוזי אלכוהול גבוהים יותר. מוסיקה שקטה, מקבלת את פנינו עד שמגיע אחד מהמקומיים שאנחנו מכירים, מזמין בקבוק גולדסטאר ומצדיע איתו, לפני שהוא מצטרף אלינו. כשעה אחר כך, המוסיקה מתגברת וגם הופכת קצבית יותר. לא באנו לכאן בערב שישי כדי לרקוד. אולי אם תוצג בפנינו הבחורה הנכונה, ניאות להזיז את הישבן בתקווה שזה יוביל למחוזות אחרים ונדירים.
אני לוגם מהבקבוק הרביעי, או שמא זה החמישי? והאור נדלק. אני מביט סביבי, אך כל הסובבים לוטים עדיין באפילת הפאב, עסוקים בשלהם. אני מביט בבקבוק, מוודא שזו בירה 5% בערך, כן. אז למה אני טבול בים של אור לבן, שמתפרש עד אינסוף, אבל נראה כטיפה בתוך אוקיאנוס שחור?
"הכל טוב." לוחש לי קול באוזן, וכשאני מסתובב לחפש את מקורו, אין איש לידי.
"מה?"
"אין לך ממה לפחד, למעט הפחד עצמו." הוא לוחש.
"מי אתה?"
"אני לא כאן." עונה הקול, וגם אני כבר לא.
.אני בחדר לבן, או חלל אינסופי. קשה לראות זוויות בתוך צבע אחיד. מתוך סקרנות מהולה באימה, אני מתחיל ללכת, אבל אני לא זז. מרים מבטי כלפי מעלה ומטה, אם יש דבר כזה, אבל אין. מול עיני מתהווה נקודה במשהו שאינו לבן, אבל אל תשאלו אותי מה כן. הנקודה מתרחבת ונשארת עמומה.
"הלו?"
"הכל טוב." הנקודה אומרת בתוך אוזני. "מה שקורה, צריך לקרות."
"אבל מה קורה?" קולי אומר באוקטבה גבוהה יותר. "אתה חייזר?"
"מה פתאום חייזר? אין דבר כזה חייזרים." הנקודה משנה צורה וצבע, "אתה בסדר."
"די, נו!" אני מנער את ראשי חזק. אולי מישהו שם לי משהו במשקה. "שחרר אותי עכשיו! נמאס לי מזה!"
החשיכה חוזרת, והמוסיקה שמרעישה באזני מרגישה כמו סכינים. אני יוצא מהפאב בריצה, נתקל בשלושה קיבוצניקים המומים, ונופל על ברכי על הדשא הרטוב. אני מנסה להקיא. אולי להוציא קצת רעלים מהמערכת, אבל הגוף לא רוצה. אני… אני מרגיש טוב. כשאני מרים את ראשי וסוקר את הסביבה, שני חברים מתקרבים בצחוק רם. "מה, כמה שתית, יא ליצן?"
האור נדלק שוב. אני לא כאן.
"אתה רואה?" אומרת הנקודה. "הכל טוב. אין לך ממה לפחד."
"אבל מה אתה רוצה? מה?" אני קם על רגלי אבל אין לי משקל או מימדים. "אתה יכול לעזוב אותי לנפשי?"
"אתה בחרת לבוא." אומרת הנקודה, קולה רך וללא רוע. "אתה מוזמן להישאר איתנו."
"מי זה איתנו? אני לא רואה אף אחד."
החלל הלבן מתמלא בהשראות לבנות, שבאופן בלתי מתקבל על הדעת, בולטות בתוך הלבן. "אנחנו זה אתה. אתה זה אנחנו. אתה לא לבד."
"אבל איפה כולם? החברים שלי? הפאב?"
"אתה יודע איפה." אומרת הנקודה. ואתה יודע שאין לך ממה לפחד."
אני עוצם את עיני, לוקח נשימה ארוכה ופותח אותן שוב. ריח האפר בנחירי מקפיץ אותי קדימה בזמן, כמו אחרי הרדמה מלאה. אני מביט לפני, ועל רקע השמיים, שלושה ראשים מניעים את שפתותיהם. "הכל בסדר, תנשום עמוק." אומר החובש הצעיר. "זה המון לעכל."
"מה המון לע…" אני עוצר, כשעיני רואות את הגופות. "מה אני עושה כאן?"
"לא יודע." הוא מושך בכתפיו. ראינו אותך זז, אז באנו."
אני מתעורר. הילדים מביטים בי בדאגה. "מה קרה, אבא?" אני מחבק אותם אלי. "הכל בסדר." אני אומר. "אין לנו ממה לפחד, למעט הפחד עצמו. אנחנו לא כאן."
- אהבתם?
- לא התחברתם?
כתבו לי בתגובות, או ישירות דרך האתר. הרגישו חופשי לשתף וכל הג'אז הזה.
גיל שלו 