בס"ד
פעם בחודש, בלי נדר, אנסה לשתף סיפור קצר מאוד. מה שנקרא בלעז Flash Fiction. מה זה? כאמור – סיפור קצר מאוד. אין הגדרה נוקשה לעניין, אבל נהוג לשמור אותו מתחת ל 1000 מילים, ולי יש כוונה לשמור את זה מתחת ל 500.
אז, בנוהל – אני חוסך במילים וניגש ישר לסיפור:
הכנופיה מסנטה מרגריטה
הטלפון מצלצל ואני שוקל להניח למענה הקולי לעשות את העבודה, אבל לאחר שני צלצולים, משהו בבטן שלי מתהפך. אני מרים את המכשיר משולחן העץ ליד המיטה ועונה. שתי דקות לאחר מכן, עדיין עסוק בסגירת הרוכסן של הג'ינס, אני עולה על האופנים ומתחיל לדווש במרץ.
החוצה, דרך שער הכניסה לשכונה, אל דרך הגנרל רמון קורונה ומערבה לכיוון סטארבקס של סנטה מרגריטה. כצפוי, אני מגיע לרמזור של רחוב אוויאסיון מיוזע, מתנשף ומתנשם. השניות מתקתקות לאט, וכשסוף סוף מתחלף האור לירוק אני לוקח מלוא אוויר לריאותי ושב ללחוץ על הדוושות.
מרחוק, אני כבר רואה אותו, ראשו וגבו שפופים. אני מתקרב ויורד מהאופניים בזריזות ומחבק אותו. על אופנוע כבד, שחונה על המדרכה יושב אחד מהם, בנדנה שחורה לראשו, והוא עסוק בטלפון של בני. את פניו המצולקות של השני מפלח חיוך מקפיא דם. חיוך שאומר "אתם שלי. לעשות בכם כרצוני." והוא צודק. במקסיקו, אין צורך להחביא בן ערובה. אפשר להחזיק בו באמצע רחוב הומה אדם, לאור יום ובחיוך סדיסטי.
"הספרדית שלי חלשה." אני אומר לחייכן. "אני מתקשר לחבר מקסיקני שיבוא לעזור בתרגום, אוקיי?"
"אוקיי." ממש אכפת לו. מצידו אני יכול לקרוא לכל השכונה. מה נעשה להם? כלום. זה מה.
כעשר דקות חולפות. אני מעביר אותם בחיזוקים לבן. כשאני רואה את חברי מתקרב, אני מעביר את ידי בשיערו המחומצן של בני. "עוד מעט נסדר את זה, אל תוציא מילה."
חואן פבלו מגיע ומקבל ממני תדריך, למרות שידע בדיוק מה קורה עוד לפני שהחנה את רכבו. הוא מתחיל את המשא ומתן, ואחרי כעשרים דקות חוזר אלי ואומר. "הם רוצים עשרת אלפים."
מה המחיר של הילד שלך? האם נגמר המו"מ או שזו רק הצעה ראשונה?
"כמובן. אבל אני צריך כספומט, ואני לא משאיר את הילד איתם."
עוד התוועדות בין החוטפים למתווך, ובסופה הוחלט שהוא יקפוץ עם אחד מהם וימשוך את הכסף מחשבונו. "אין בעיה, אמיגו. עוד היום אני משלם לך בחזרה."
כשהעסקה נסגרת, הכסף מועבר, הילד משוחרר יחד עם הטלפון שלו, והסדיסט וחברו עולים על האופנוע ונוסעים, חואן פבלו מחבק אותי, ומרגיש את הרעידות הבלתי נשלטות שלי. אני אומר.
"לא יודע למה רק עכשיו אני פוחד. לא חשבתי שזה יקרה לי. הרגשתי בטוח."
הוא מהנהן ואומר. "אתה רק צריך להודות לאל שאלה היו שוטרים, ולא קרטל. יכול להיות שלא היית רואה את הבן יותר."
- אהבתם?
- לא התחברתם?
כתבו לי בתגובות, או ישירות דרך האתר. הרגישו חופשי לשתף וכל הג'אז הזה.
גיל שלו 