בס"ד
הרבה נכתב (כמה אירוני) על זה. אפילו סרטים יצאו בנושא, והרבה סופרים שמתראיינים מדברים על זה. מחסום כתיבה. לרוב, מדברים על הנושא בסוג של יראה, אימה, בואכה רומנטיקה.
"מה איתך? איך מתקדם הספר?"
"אללי! יש לי מחסום כתיבה! המוזה נטשה אותי, ואני עכשיו מתייסר, שותה את עצמי לדעת, ומתגלגל חסר מעש ברחובות…"
מסכן שלי… יש לך מחסום כתיבה? נשמע לי קצת כמו אוי אוי אוי…איך אומרים היום? בוא. מחסום כתיבה. הביטוי הנדוש הזה, מקבל הרבה יותר מדי כבוד, וכוח.
מה זה מחסום כתיבה? בינינו, זה שם קוד לסימפטום נפוץ מאוד בקרב כותבים, שמקורו בכמה וכמה בעיות שורש עימן הכותב לא מתמודד. לעיתים מאי ידיעה, ולעיתים מתוך ידיעה. שני המקרים מיותרים לחלוטין.
מחסום בכתיבה אינו שונה בכלום, מכל מעצור בחיינו. הוא לא שונה מהימנעות מלדבר עם הבחורה שמעניינת אותנו, ולא מדחיה של תשלום קנס, או כל דבר אחר. פשוט, מכיוון שזה מתרחש בהקשר של יצירה, אנחנו עוטפים אותו בגוון רומנטי ומתרצים לעצמנו כל מיני הזיות. "המוזה" מקבלת את רוב האשמה. איך היא מעיזה לנטוש אותנו, בדיוק כשאנחנו רוצים להוציא את גאוניותנו לאור?
כדורגלן מקצועני לא יכול להתלונן על אובדן זמני של כשרונו. הוא צריך להגיע לאימונים ולהתאמץ כמו תמיד. הוא צריך לעלות למגרש בזמן למשחק, ולא לחפש תירוצים. אתה לא פצוע, אז למה אתה לא מצליח להביע את הכישרון שלך? כן, יש יריב וחברים לקבוצה שצריכים לשתף איתך פעולה, אבל את הפעולות שאתה יודע לעשות, אתה יודע. אז למה, לפעמים אתה לא מצליח? האם זה בגלל איזו "מוזה"? ברור שלא.
אני לא מאמין במושג מחסום כתיבה.
אז למה אנחנו לפעמים מוצאים את עצמינו מול דף ריק, בוהים חסרי אונים בכלום שעליו? ישנן לא מעט סיבות, ואזכיר מספר מהן. הכותב אינו פסיכולוג, אבל ברור לי שלא מדובר במחסום כתיבה, אלא במחסום. נקודה. ואם הדרך חסומה, אז בוודאי שיש אפשרות לבחור דרך אחרת, או לפרוץ את החסימה.
הנה כמה שאלות שאני ממליץ לנו לשאול את עצמנו, כשאנחנו "תקועים":
האם ברור לנו מה אנחנו מנסים להשיג בכתיבה? איש מאיתנו לא יושב "סתם" לכתוב. יש לזה מטרה. בין אם זו מטרה של יצירה אומנותית, תראפיה, תקשורת, ניתוח וכו', אנחנו לא כותבים מילים על הדף, בלי שתהיה להן מטרה כלשהי. האם אני יודע מדוע אני כותב? לא ברמה ערטילאית. ברמה המעשית. האם אני מנסה להשלים סיפור? האם אני מנסח קונספט? האם אני שולח מכתב? ללא מטרה, למה שיהיה לנו מה לכתוב?
האם אנחנו מנסים לקחת ביס גדול מדי מהעוגה? אדם לא יושב לכתוב רומן. לא האדם השפוי. הוא מתיישב לכתוב חלק מרומן. האם הגדרנו לעצמנו מטרה שאנחנו יכולים להשיג? בין אם זה לכתוב סצינה, או שני משפטים, אנחנו יכולים ללמוד מה היכולת שלנו נכון לרגע זה, ולתאם ציפיות באופן מציאותי.
האם אנחנו מחוייבים כרגע לכתיבה? לא לענות מיד, בבקשה. בואו נחשוב. האם בתוך סדר היום שלנו, בחרנו להקדיש את הזמן לכתיבה, או שבראש מתרוצצות המחשבות על הכביסה, הרצפה והכיור שצריכים טיפול? אם כן, צריך להחליט – אם אנחנו מחוייבים לכתיבה, בואו נניח לזמן מה לדברים האחרים, שכן נתנו עדיפות למשימה הזו. ואם הנושאים האחרים דורשים את סדר העדיפות הגבוה יותר, אז נטפל בהם בשמחה וללא תסכול. אחר כך נחזור, עם ראש נקי.
האם אנחנו "פרפקציוניסטים"? יסלחו לי הפרפקציוניסטים, אבל אתם מעייפים… רק הקב"ה מושלם. אנחנו לא. אם אנחנו יושבים מול הדף, ולא מצליחים לנסח משפט אחד מתוך סצינה, ונשארים תקועים שם. אם אנחנו לא מוכנים להניח לסצינה כולה, ולעבור לבאה, זה לא בגלל מחסום כתיבה, או מוזה. זה כי אנחנו לא מוכנים לשחרר. מה, יש חוק כזה בכתיבה "נגעת – נסעת"? לא סיפרו לי. אותי לימדו שתמיד ניתן לחזור לאיזו פסקה, או מילה, ולערוך. אז שחררו מהפרפקציוניזם המיותר והבלתי מועיל הזה, ויאללה, לכתוב.
אני לא מאמין במחסום כתיבה. לכל אחת מהשאלות האלה יש תשובה, וישנן עוד שאלות שנוכל להציב מול המראה. הבעיה לא קשורה למוזה. ישנם המון כלים, כדי להתגבר על ה"מחסום" הזה. הגדרה ברורה של יעדים מציאותיים, החלטה להשהות את מאמץ העריכה לטובת התקדמות, ניהול זמן נכון, תרגילי כתיבה אקראיים (גם זה כתיבה!) ו\או מיוחדים למצב בו אנחנו נמצאים. ואפשר גם לקחת הפסקה – כל עוד היא קצובה, ומקפידים עליה – לפני שמתיישבים שוב. זו לא רשות לא לכתוב לעולם, כן? קחו יום, שאפו אוויר, שחקו בסלולרי, דברו עם הילדים. אפשר גם לדבר עם אדם עליו סומכים, ולקבל ממנו משוב על הבעיה שלנו – הרבה פעמים אנחנו לא מודעים – ואם אנחנו מודעים, ובוחרים בדחיית הכתיבה, גם על זה עלינו להקשות בשאלות. ואחרי זה, בחזרה לכתוב, בלי שום מחסומים ותירוצים.
אז למה אתם מחכים? גשו לכתוב.
- יש לכם המלצות איך להתמודד עם העניין?
- רואים את זה אחרת?
😉 הרגישו חופשיים להשאיר כאן תגובה, או לשלוח לי ישירות דרך האתר. גם זה לכתוב.
גיל שלו 