תגידי, את באה לפה לעיתים קרובות? (פרק ד')

בס"ד

אני מודה. אני לא יכול לתת לכם אף עיצה באיך להתחיל עם נשים. אף פעם לא התברכתי בכאריזמה או בביטחון העצמי הנדרשים. אבל אני מרשה לעצמי לדבר אתכם כאן, על שאלה לא פחות חשובה, עבור אלה שרוצים להתחיל לכתוב באופן "רציני", אבל תוהים איך.

בצעירותי, החלטתי לכתוב סיפור. ישבתי מול המחברת הפתוחה (אני כבר לא כל כך צעיר) והתחלתי. "היה היה פעם…" וכולי. אחרי כשעתיים, כשעל המחברת היו כתובות שתי שורות, סגרתי את המחברת, והלכתי לנגן בגיטרה. המקרה הזה חזר על עצמו כמה וכמה פעמים, עד שהתייאשתי, וזנחתי את חלום הכתיבה לזמן ארוך.

לא מעט אנשים איתם דיברתי על הנושא, סיפרו לי דברים אחרים, כמו כתיבה של המון מילים, שבסופו של דבר הובילו לגיבוב של אירועים שקרו בזה אחר זה, אבל לא אמרו דבר.

העיצה הראשונה שלי היא – להתחיל בקטן.

לא צריך לכוון לרומן המאה, בניסיון הכתיבה. צריך לכוון רק לדבר אחד – לכתוב. מה לכתוב? באמת שזה לא כל כך חשוב. אם לא כתבנו בעבר, אז כל מה שכן נכתוב יהווה התקדמות משמעותית. שירה, הרהורים, רעיונות, רשימות שקשורות לחיי היומיום, מכתבים לעצמי, לאחרים, סיפורים מעברנו.

ומכאן, נעבור באופן טבעי לעיצה הבאה. כדי להתקדם בקצב כלשהו, אנחנו חייבים להפוך את זה להרגל. זוכרים שדיברנו על ניהול זמן? כל זמן שנפנה לנו ברמה יומית, יהווה הזדמנות לתרגל או להתאמן (זוכרים מהי אומנות?). בהתחלה נכתוב בלי לחשוב כלל. נשב כמה דקות בכל יום, ונכתוב רצף של זרם תודעתי. בלי להרים את העט מהנייר, בלי לתקן שגיאות, בלי נושא מוגדר. "סתם" לכתוב. אחר כך (ראו נקודה בהמשך), נתרגל דברים שנלמד. העיקר – להפוך את העניין להרגל.

ובכל זאת, לכתיבה יש גם כללים ומוסכמות, וישנם דברים שדורשים להתחיל ללמוד. אני לא בהכרח מדבר על לימודים גבוהים. ישנן סדנאות (אהמ… אם מעניין אותכם דברו איתי וכו'), וספרים מעולים. ישנם אתרים מלאים במידע. אין ברירה. אם זה לא בא לנו טבעי – ואני מניח שזה לא, אחרת לא הייתם קוראים – צריכים למצוא מקורות של ידע ונסיון.

ויש עוד דבר, שמבחינתי הוא לא עיצה אלא פשוט חובה. לקרוא ספרים… בעיקר ספרים בסוגה שמעניינת אתכם, אבל לא רק. ספרים של סופרים מוערכים, כאלה שאנחנו אוהבים, יכולים להיות מורים מעולים. אני לא מדבר על פלגיאריזם חלילה, אלא על קריאה מעמיקה, ונסיון להבין מהם הדברים האלה שגורמים לנו להינות מהקריאה, ולתהות – איך הם עושים את זה?

"אבל ניסיתי פעם, ולא הצלחתי. כל מה שכתבתי היה זבל."

 כן כן, שמעתי גם את זה. אני מכיר אנשים שזנחו את הרעיון לכתוב בגלל אחת הסיבות הכי גרועות. כשילד מתחיל ללכת, ונופל, או נתקל בשולחן, האם אנחנו יורדים לחייו עם מילים כמו "איזה כישלון אתה"? או שאנחנו מבינים, שהנסיונות הראשונים נידונו לכישלון, ובמקום זאת מעודדים אותו? עיצה מספר 4 היא – להשתיק את המבקר הפנימי (בינתיים). זה לא הזמן לביקורת איכות. זה יגיע אחר כך. בינתיים אנחנו אומרים לו "שב בשקט." וכותבים, עם הרבה מאוד סלחנות כלפי עצמנו. ואל תגידו לי שאתם פרפקציוניסטים. פרפקציוניסטים לעולם לא מסיימים ספר.

אחרון אחרון חביב להפעם (זכרו, זוהי רק ההתחלה לה לה לה לה) – חשוב שנייצר לעצמנו סביבה תומכת. לא מדובר בחבירה ליס-מנים, שעל כל שורה שלנו יברכו את השי"ת על שהוריד אותנו לכאן עם האומנות העילאית שלנו. מדובר על שילוב של תיאום ציפיות בריא, חבירה לאנשים בעלי רמת כתיבה ונסיון מגוונים, שיודעים איך לחזק, בכנות אבל באופן חיובי. הנקודה הזו ראוייה לתשומת לב רבה יותר משיכול להכיל הטור הזה, ולכן באחת הפעמים הבאות, נדבר על משוב טוב.

לפני כן, נדבר קצת על רעיונות. עד אז – אם אתם רוצים לכתוב:

• אתם מוזמנים לכתוב לי כאן בתגובות, או דרך האתר.
• אתם מוזמנים לשתף את הפוסט\והאתר (זה גם לכתוב) עם מכרים שרוצים לכתוב "אבל", או עם כל מי שתרצו.