באתי בשביל הכיף

בס"ד

בבית הספר, הכריחו אותי לקרוא ספרים. הכריחו אותי לקרוא את "בעל זבוב" ואת "התפסן בשדה השיפון" לדוגמא. את הראשון אהבתי, ואת השני לא הייתי מסוגל לסיים. הנודניק הזה של סלינג'ר, שמתלונן על כל דבר. אוף… אחרי הצבא הצבתי לעצמי אתגר – לסיים את התפסן, ויהי מה. פתחתי את הספר באימה, התחלתי לקרוא ו… סיימתי אותו לאחר כמה שעות (שהרגישו כמו הרבה פחות זמן). הלם. כל כך נהנתי, שחזרתי לעמוד הראשון כמה ימים לאחר מכן, וקראתי אותו שוב.

מצד שני, היו כמה ספרים שניגשתי אליהם בציפיה (בעיקר מפני שהומלצו לי ע"י חברים שאת טעמם הערכתי), והחוויה היתה שונה לחלוטין. תיכף אזכיר כמה מהם, אבל ראשית אני רוצה לציין שהנושא היום הוא חוויית קריאה יחודית, אליה אני מתגעגע, ומקווה לחזור בקרוב.

על מה אני מדבר?

חברי הטוב, אלי, המליץ לי על "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" של דגלאס אדאמס. לשנינו יש חוש הומור די דומה, והוא אמר לי שהספר מצחיק, אז לקחתי ממנו את העותק שלו והתיישבתי לקרוא. בסך הכל, רציתי ספר שאהנה מקריאתו, ואת זה קיבלתי – ועוד איך! הורי בדקו איתי מדי פעם אם הכל בסדר, כי בכל כמה דקות פשוט התפקעתי מצחוק. אדאמס כתב סיפור כל כך מוגזם, כל כך מופרך, כל כך מצחיק, שקראתי אותו (את כל הסדרה) יותר פעמים מכדי לזכור.

הדבר קרה לי גם עם "ארץ אחרת" של טד וויליאמס. קולגה המליצה לי על הסדרה הזו, וניגשתי לקרוא בציפיה גדולה שהצדיקה את עצמה. ארבעה ספרים – כל אחד כ 400 עמודים – וקראתי את כולם לפחות ארבע פעמים מאז.

עוד דוגמא שמתאימה למה שאני רוצה לומר, היא כמובן "האיש במבוך" של רוברט סילברברג, עליו כבר כתבתי (ויותר מפעם אחת…).

מעבר להמלצת קריאה לוהטת, מה שמיוחד בספרים האלה (ובעוד), היא חווית קריאה יחודית. ניגשתי אליהם כדי לקרוא משהו מהנה. עניינה אותי עלילה, והומור, ואקשן ומה לא. אבל בקריאה שניה או שלישית (או עשירית), מצאתי שם כל כך הרבה יותר.

מדריך הטרמפיסט לגלקסיה אמנם עוקב אחרי הרפתקאותיו, הבלתי אפשריות (חלקן הגדול – תרתי משמע) של ארתור דנט, כשהוא נשלף על ידי פורד פרפקט (שפתאום מסתבר שהוא לא מגילפורד אחרי הכל…) למסע בחלל. הוא כולל אינספור בדיחות, והגזמות ורעיונות הזויים, שלכאורה, אין יותר מדי מה להתפעל ממנו אחרי שצחקנו קצת. אבל, כשחוזרים וקוראים שוב, כולל את הבדיחות וההזיות, מתחילות לצוף להן אבחנות לגבינו, תהיות אמיתיות ורלוונטיות למציאות החיים שלנו, ההסטוריה והעתיד הבא עלינו (לטובה). חקירה של מושג האלוקות, אבולוציה ויחסות, אידאולוגיות, מבנים שלטוניים, שיטות כלכליות ומה לא. בסופו של יום, המדריך מדבר על הרבה יותר מחייזרים דו ראשיים, או משוררים קרנפיים ולהקות מטאל שחייבות להופיע על כוכב נפרד, כדי לא להרוס את זה עליו עומדים ומקשיבים להן.

ב"ארץ אחרת", יש עלילה וקונספט מדהימים. סט דמויות מגוון מאוד, מתח, והמון גבורה. הקריאה בו זרמה, והיתה מהנה בפעם הראשונה. כבר במהלכה עלו להן השכבות הנוספות האלה, עליהן אני מדבר. בקריאה שניה ושלישית, ביתר שאת. שוב, סיפור מדע בדיוני, שמדבר (בין היתר) על החרדות הכי מהותיות שלנו, ועל הדרכים בהן אנחנו מתמודדים איתן. על המתח שבין איך הקדמה עוזרת למין האנושי, מול איך היא עשויה להביא אותו לאבדון.

ו"האיש במבוך" הוא עוד ספר שקראתי אותו פעמיים ברצף (ועוד כמה וכמה אחרי). מזכיר את החוויה עם "ארץ אחרת", מהבחינה שכבר בקריאה ראשונה, העומק בא לידי ביטוי. אבל כמו ב"ארץ אחרת", וב"מדריך", בכל קריאה נוספת נחשפת לה עוד שכבה.

אני ממש לא חייב שכל ספר שאקרא, יהיה מהסוג הזה. קראתי הרבה שלא היו כאלה, ובכל זאת מאוד אהבתי ומעריך. אבל לא סתם, הספרים האלה תמיד יהיו גבוה מאוד, ברשימה של אלה שהשאירו עלי את חותמם. כי באתי בשביל הכיף, וחזרתי בגלל האיכות.

• מה היו הספרים שגרמו לכם להרגיש ככה?
• המלצות קריאה?
• דיעות אחרות?
• כתבו ממש פה בתגובות, או ישירות דרך האתר. הרגישו חופשי להפיץ ולשתף 🙂