בס"ד
ההופעה החיה הראשונה בה הייתי (של מוסיקה פופולארית) היתה גדולה עלי, ולמדתי להעריך אותה רק אחרי שהתבגרתי. היא התקיימה באולם המועצה האיזורית "אשכול". כן כן… לפני שקראו לנו "עוטף" או "חוטף". כשהצרות האלה היו "רק" באצבע הגליל. זה היה 1983 או 1984 והאלבום ששיגע את המדינה – ובצדק – היה "האשה שאיתי" של דיוויד ברוזה האגדי. אני לא הולך להכניס את ההופעה הזו לרשימה, אבל את הקרדיט חשוב לתת. מדובר בחוויה שהייתי חוזר עליה היום ללא היסוס.
ב1988 חוויתי עוד שתי הופעות מעניינות. בריאן אדמס הגיע לביקור, והיה נחמד. והיה גם "פסטיבל קולות מהעולם השלישי" בפארק אשכול. שלושה או חמישה ימים (מי זוכר?…) עם זיגי מארלי, טורה קונדה, מאנו דיבנגו ואחרים, פלוס אהוד בנאי והפליטים (כמה טוב היה יוסי). מוסיקה אפריקאית מעולה, קצת רגאי ואמרתי כבר אהוד בנאי והפליטים?
כמעט ונכנס:
ניל יאנג, קיסריה – 1995. לכאורה, היה אמור להיות מאוד גבוה ברשימה, כי בתור אומן אני מחזיק ממנו יותר מחלק מאלה שכן מדורגים. הוא אף הגיע עם פרל ג'אם מינוס אדי וודר, אבל כדרכו, מיעט בלהיטים ובכלל שר רק 14 שירים כולל ההדרן. ואחרי כל זה, לומר שלא נהניתי יהיה שקר. זה ניל F'ing יאנג, כן?
עד כאן, האנקדוטות. מכאן, נתחיל לדרג את 10 ההופעות הכי טובות שראיתי בחיי:
10. אחת הלהקות שהיו חביבות עלי בסוף שנות השמונים היתה בון ג'ובי וב 2003 הם היו מספיק קרובים, כדי שאטרח לנסוע מאוטווה למונטריאול, כדי לראות אותם. כמו שזכרתי אותם. קופצניים, כיפיים, לא יותר מדי כבדים או מלאים בעצמם. בסך הכל נתנו תמורה מלאה למחיר.
9. כדי לראות את רד הוט צ'ילי פפרס, באותה השנה, לא הייתי צריך לנסוע רחוק. הם הגיעו לאוטווה ביחד עם קווינס אוף ד'ה סטון אייג' (על הכרטיס היה כתוב בפונט מודגש – דייב גרוהל לא ינגן במופע), ונתנו יופי של הופעה. להיט אחרי להיט, קאבר פה וקאבר שם, פלי משתולל על הבס וההוא שנראה כמו וויל פרל מלהטט בתופים. קידיס, שידוע כמלפפון די חמוץ, היה יחסית מאופק, אבל ג'ון הנדריקס פרושיאנטה נתן בראש.
8. להופעה של גרין דיי באלפרטה ג'ורג'יה ב 2010, די גררו אותי. לא הייתי איזה מעריץ שרוף, ואפילו לא חשבתי שאני מכיר יותר משניים שלושה שירים שלהם. אני מלא תודה על כך שלקחו אותי, כי גרין דיי היא אחת הלהקות הכי מספקות קהל שראיתי. נתחיל בעובדה שבכל זאת הכרתי את רוב הסט, ונמשיך באנרגיות המטורפות של הלהקה, וכלה באינטראקציה עם הקהל. אם יש לכם הזדמנות, גם היום – לכו על זה. לא תתחרטו.
7. הכניסה הראשונה של להקה שאהבתי מגיל יחסית צעיר. ב 1994 נחתו בפארק הירקון אירוסמית'. רוק קלאסי, סטיבן טיילר וג'ו פרי, על כנפיו של דיסק שהחזיר אותם למודעות. קאבר ללד זפלין, באמת סגר לי פינה חשובה בהתבגרות.
6. באטלנטה יש פסטיבל מוזיקה (שלפי הדיווחים הולך ומיתדרדר). ב 2012 הייתי צריך לבחור אחד מתוך שני ערבי המופעים, ובחרתי בפרל ג'אם. הסצינה של סיאטל היתה מהחביבות עלי ביותר, ומכיוון שקורט קוביין עשה צ'ק אאוט מוקדם מדי, ומכיוון שלמדתי להעריך את כריס קורנל יותר מכולם מאוחר מדי, פרל ג'אם זה הכי קרוב לטופ. יש לי לא מעט לומר על אדי וודר, אבל יא וואראדי איזה קול יש לו… הופעה בוגרת מצד אחד, אבל עם המון רגש ואנרגיה מצד שני. היו שם לפחות שניים או שלושה דורות של מעריצים, פלוס עבדיכם הנאמן.
5. חוזרים לפארק הירקון. השנה היא 1993, אני עדיין חייל, אקסל רוז עדיין שחיף, איזי סטרדלין על הבמה! אז נכון, הסאונד, אבל גאנז נ' רוזס בשיאם – וזה היה שיאם – היו מכונה ירוקה, אכזרית, מהודקת של רוקנרול ושחרור אגרסיות. הופעה פשוט מעולה.
4. את פו פייטרס ראיתי ארבע פעמים, אז כדי לא לתפוס יותר מדי מקום, בחרתי את ההופעה שלהם בדולות' ג'ורג'יה, ב 2011. ההרכב הכי טוב שלהם, כולל פאט סמיר. בסיבוב של האלבום הכי טוב שלהם Wasting Light, דייב גרוהל במצב רוח מרומם יותר אפילו מהרגיל. סט מטורף. אין לתאר.
3. ליום הולדתי ה 52, הבת שלי קנתה לי מתנה. "תפתח! תפתח!" היא דורשת כשאני מקבל מעטפה לידי. אני פותח ו… "מה?! אבל זה באיטליה!". "נכון!" היא מאשרת. ""ליום הולדתך, אני לוקח אותך לאיטליה לראות את מיוז!". מעשה שהיה, כך היה. ב 2023, באולימפיקו די רומא, ראיתי את מיוז. זר לא יבין זאת. מיוז זו חוויה ווקאלית, וירטואוזית, ויזואלית מדהימה. בלי דיבורים, מוזיקה לנשמה ולפנים. סט חלומי, לפי הזמנה. תחי המהפכה!
2. הכי טוב זה קרוב. למרות שראיתי את מטאליקה שלוש פעמים, אין כמו ההופעה בפארק הירקון ב 1993 (כנראה השנה הכי טובה של הופעות בישראל). שוב, אפשר לדבר על הסאונד עד שהפרות יחזרו, אבל מטאליקה עם ג'ייסון ניוסטד, רוכבת על גלי האלבום השחור, אבל נשענת גם על כל הרפרטואר היותר קאנוני, ו…בואו, בפעם הראשונה. אין כמו הפעם הראשונה. ההופעה הכי טובה שראיתי אי פעם. חוץ מ…
כשהייתי ילד בן 10 או 11, חיכיתי שאחי הגדול יצא לזמן מה ונכנסתי אליו לחדר. התחלתי לדפדף בתקליטים שלו (וייניל, כשזה לא היה וינטאג' אלא הדבר היחיד). סנטנה, יס, ריינבואו, קאט סטיבנס, כל מיני איכותיים כאלה. ופתאום אחד כפול. כחול כזה, ועל העטיפה בחור חמור סבר. מנסה לקרוא את השם. לא כל כך מצליח. ארוך מדי. מניח את התקליט על הפטיפון, את המחט על התקליט וכך נולד מעריץ של ברוס ספרינגסטין. חברי יעידו, שחוץ מלד זפלין, ומכבי תל אביב, רוב מה שיצא לי מהפה היה קשור ל"בוס". במשך שנים הקשבתי לו, למדתי לנגן שיר או שניים, וחלמתי. חלמתי על יום אחד, שיבוא ואלך להופעה שלו. אפילו הקדשתי לחלום הזה את החלק המדובר בבגרות באנגלית.
ב2001 יצאתי מטעם העבודה לאוטווה, קנדה, וב 2003 זה קרה! ברוס ספרינגסטין והאי סטריט באנד! בטורונטו. ואחר כך, באותו סיבוב ההופעות (The Rising) באוטווה עצמה. הצלחתי לפספס עוד הופעה שלו בטורונטו, לפני שראיתי את ההופעה הטובה בחיי:
- ברוס ספרינגסטין \ אי סטריט באנד \ טום מורלו – אטלנטה 2014.
אמנם זה היה הסיבוב של High Hopes אבל מהרגע שהלהקה עלתה לבמה, ברוס הודיע שהוא מרגיש הערב שבא לו קצת The River (זוכרים עם איזה אלבום נולד המעריץ?). אז הזמר עליו גדלתי, עם הלהקה שלו בחיזוק של אחד הוירטואוזים הגדולים שידענו, ערב שמדגיש את אחד האלבומים שאני הכי אוהב, ביצוע משותף של ספרינגסטין ומורלו לטום ג'ואד (וידאו למטה – מהופעה אחרת אבל אותו ביצוע). ספרינגסטין ת-מיד נותן את כל כולו לקהל, ומנצח על הלהקה והקהל כאחד, אין לעניות דעתי פרפורמר כזה, וכשזה מחובר לחוויות ההתבגרות שלי, זה הופך את הערב הזה לפשוט מושלם!
אוהבים מוסיקה?
הולכים להופעות?
אילו הופעות אתם הכי אהבתם?
שתפו אותי\אותנו בתגובות.
גיל שלו 