בס"ד
בביה"ס בו למדתי (או לכל הפחות נכחתי. לרוב) היתה נגריה, בה ניסה אלברטו – נגר וגיטריסט מחונן – להעביר לנו שיעורי נגרות, ועל הדרך אולי לעורר בנו רצון לעשות משהו יצירתי. כהרגלי שלא בקודש, לא השקעתי יותר מדי. הדבר היחיד שכנראה התחלתי וכמעט סיימתי (מי צריך לשייף או לצבוע) היתה כמובן, מאפרה. לא, היא לא מוצבת כאן לידי. לאפר היא נועדה, וכנראה שם מצאה את עצמה בערוב ימיה. לא את המאפרה הזו, לקחתי איתי עד גילי המופלג.
תיכף נשוב לנגריה של אלברטו. לפני כן, אני רוצה לחזור לאחת משלושת ההצהרות, אותן הזכרתי בטור הקודם. אני מתייחס לזלזול העצמי, הירידה על יכולות הכותב בידי עצמו. "מי אני בכלל שאכתוב? מה אני אומן?"
יש גם נגיעה למקרה השלישי ("אני רוצה לכתוב, אך לא יודע איך"), אבל בגדול, מה שאנחנו אומרים לעצמינו – עד שבא אחד כמוני ואומר את ההיפך – הוא "אם רק היה בתוכי איזה אומן, שיודע לכתוב, הייתי כותב."
בנגריה של אלברטו היה שלט, עליו היה כתוב – כפי שלבטח ניחשתם – "נגרות היא אומנות." כנער מתבגר, המשפט הזה היה מקור לבדיחות. מה אומנותי בנגרות? זה הדבר הכי פרקטי, יבש, מתוכנן, מוקפד, שבלוני שיש. מה בין זה לבין אומנות? מה, פתאום יבוא איזה נגר ויבנה חלון בצורת שולחן עם מדפים מהצד? גיחי גיחי.
עד שאיזה יום אחד, טרחתי להקשיב למי שאמר – אומנות היא עבודתו של האומן. הוא מאומן בעבודתו.
רגע, מה? אתם רוצים לומר לי שהמילה אומנות לא מתייחסת לאיזה משהו שמיימי, מיסטי אולי, איזו יכולת על אנושית, שאו שנולדים איתה או שלא? אתם רוצים לומר בעצם ש… ש… שכל אחד יכול לעסוק באומנות, ואם זה בוער בו מספיק, הוא אפילו יכול להיקרא… אומן?
דרך המחשבה הילדותית הזו, שאומנות היא משהו שנשגב מיכולתנו, מובילה רבים וטובים לשיתוק מוחלט. אם אני לא יכול לצייר את המונה ליזה, אז אין סיכוי שאוכל להיקרא צייר. אם אני לא יכולה לנגן את הסולו של הוטל קליפורניה, אני לא יכולה להיקרא אומנית. כאילו שדה וינצ'י נולד עם מברשת ביד, ובין השוקו ללחמניה (או ככל הנראה בין הקפוצ'ינו לביסקוטי) צייר אייקון.
ברור שלפני שכתבנו מילה, אנחנו לא יכולים לכתוב ספר, ובטח לא ספר טוב.
אנשים נוטים לבלבל את המושג אומנות עם המושג יצירתיות. יש בינינו יצירתיים יותר, ופחות. העולם לא הוגן. אבל גם יצירתיות ניתן ללמוד, לתרגל ולשפר. אולי לא לרמה של טולקין, אבל לרמה הכי גבוהה אליה אני יכול להגיע.
אני מקווה ששוכנעתם, שהביקורת העצמית המשתקת הזו, לא מבוססת על שום דבר הגיוני, ושממש עכשיו החלטתם\ן בכל זאת לתת לעצמכם רשות לעסוק בכתיבה, ולא חשוב כרגע באיזה היקף. ברגע שמתחילים, ומוצאים ממי ללמוד כישורים כאלה ואחרים, אפשר בהחלט להתקדם, ולהפוך תחביב ליצירה אומנותית ממש.
אבל, אתם אולי תוהים, נגרות זה בסדר. מודדים, חותכים, קודחים, משייפים וכו'. יש מדריך מאוד ברור, וצעדים שאם תבצע באופן מתאים, יצא לך שרפרף נחמד, שאפשר אפילו לשבת עליו. מה הקשר בין זה לכתיבה? סיפור זה לא כיסא. לא מוכרים אותו באיקאה עם חורים במקום הנכון, ואחרי כמה נסיונות מרכיבים.
אז זהו, שיש לי חדשות בשבילכם. גם סיפור הוא סך של כל חלקיו. נכון שהחלקים שלו אינם ברגים, קרשים וכו'. הם אף עשויים להיות שונים בכל פעם, ובכל זאת הם חלקים שככל שנכיר אותם לעומק, נוכל בכל זאת להרכיב סיפור. לסיפור יש מבנה. המבנה לא תמיד זהה, אבל הוא ניתן לאיפיון, ובהמשך אף נחפור בכך.
בינתיים אני מקווה שהצלחתי ללבות קצת את הלהבה, שניסה השדון הזה לכבות, ולטעת בכן קצת יותר אמונה ביכולתכם, בזכותכם, ובכישוריכם לעסוק בכתיבה.
על מה נדבר בפעם הבאה? כנראה על התירוץ השני – אין לי זמן.
עד שיגיע הזמן – אם אתם רוצים לכתוב:
- אתם מוזמנים לכתוב לי כאן בתגובות, או דרך האתר.
- אתם מוזמנים לשתף את הפוסט\והאתר (זה גם לכתוב) עם מכרים שרוצים לכתוב "אבל", או עם כל מי שתרצו.
גיל שלו 