לא שיעור הסטוריה

בס"ד

אי שם ב1989, בתוך בניין משרפה במחנה ההשמדה מאידנק, הסתכסכתי עם הבורא. כעסתי. מה זה כעסתי, רתחתי. הרגשתי תסכול, יאוש, תחושה של נטישה. והייתי שם רק בתור מבקר, אחרי ארבעה עשורים בהם הגהינום הזה לא היה פעיל. הורדתי את הכיפה, ישבתי על בולדר ובכיתי. שוב.

בשנים שעברו, לא פעם, כדי להתחזק ולהתחפר בעמדתי הלעומתית, קראתי בתנ"ך ומצאתי – כמו רבים וטובים – לא מעט חורים בעלילה. זה בהחלט עזר לי עם הרגשת צדקת הדרך. קראתי, גיכחתי, וקראתי שוב. כשניסה מי שניסה לשכנע אותי שאני לא בכיוון נכון, הצבעתי – כמו שמצביעים לי היום – על כל הניגודים לכאורה, הדברים הבלתי אפשריים, וכל אותן דוגמאות, והרגשתי סיפוק עצום בנאורותי.

לא מזמן, עלו לי בפייסבוק שני פוסטים שהזכירו לי את העניין. אחד דיבר על פירוש רש"י של התורה כפשוטה, כולל ביקורת יותר ממרומזת על מי שנחשב אולי הקונצנזוס. השני דיבר על חטא אדם וחוה.

ניתן לקרוא את סיפור אדם וחוה כפשוטו כמובן, ולהסביר שהקב"ה אמר להם לא לאכול מפרי עץ הדעת, ובגלל שהם המרו את פיו, הוא העניש אותם בגירוש מגן העדן וחיים שמלווים בכאב וקשיים. כפשוטו, זה נכון. ואנחנו, כצאצאיהם, הרי חיים בדיוק את החיים שה' תיאר באזניהם. אנחנו עובדים כדי שיהיה מה לאכול, נשותינו יולדות תוך כאב גדול מאוד. במחילה, זו תובנה קצת ילדותית. היא מתאימה ללימוד סיפור גן עדן, כפי שמועבר לילדי בית הספר היסודי. היא מדוייקת עובדתית, אבל אסור לבסס עליה תפישת עולם, או לקבל החלטות לאורה.

הדבר נכון גם לגבי חטא העגל לדוגמא. משה רבנו אמר לבני ישראל להמתין בסבלנות, אבל הם הלכו ובנו פסל. כתוצאה מכך, משה שובר את הלוחות, והם ממתינים שוב. זו גם דרך להסתכל על הסיפור הזה, וגם היא, במחילה, ילדותית.

אם אנחנו רוצים לדבר על סיפורי המקרא, אנחנו לא יכולים להתייחס לתנ"ך כספר הסטוריה. הוא לא נועד כדי ללמד אותנו על העבר. מה אכפת לנו מה קרה לפני אלפיים שנה? איך זה מקדם אותנו היום? איך זה עוזר לנו היום, לקבל החלטות, להגיב למציאות דינאמית, או לנסות להיות בני אדם בעלי מוסר? התשובה פשוטה – זה לא.

אם אנחנו רוצים לדבר על סיפורי המקרא, אנחנו צריכים להבין שהם מדברים על החיים שלנו ממש עכשיו. אנחנו צריכים להבין שבתוכם, מקודד כל מה שאנחנו צריכים היום.

אנחנו אדם וחוה (כל אחד מאיתנו), ואנחנו אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב, לאה, רחל, שנים עשר השבטים, וכו'. כולנו, בכל יום אוכלים מפרי עץ הדעת, ומחליטים מה מותר ומה אסור, מה טוב ומה רע. זו אגב, כנראה הבעיה הכי חמורה בדורנו. המוסר היחסי, שאנחנו מתיימרים לקבוע את גבולותיו, ומתי ועבור מי הוא רלוונטי. כולנו בונים לנו – היום – עגל זהב, משתחווים אליו, ומאמינים שהוא מה שיביא לנו גאולה (גאולה אישית, אגואיסטית לרוב). כולנו קוראים תגר על מנהיגותו של משה רבנו, וכולנו חוטאים בחטא המרגלים. אנחנו – ממש עכשיו – גוזלים את כבשת הרש ומזהמים את בית המקדש בעבודה זרה. זה נכון גם עבור הרבה מאוד חובשי כיפה, אגב, וכמובן – בראש ובראשונה – לגבי אני.

כדאי לשאול שאלות, וככל שהן קשות יותר, כך יותר טוב. מומלץ לנסות לענות עליהן, דרך ניסיון אמיתי להבין ולא במבט היסטורי, יבש ולא רלוונטי. זו אגב, אחת הבעיות הגדולות מולן אנחנו מתמודדים מזה שנים. הרדידות של הדיון הציבורי. אנחנו נמלטים לסיסמאות נבובות, שמבוססות על תיאוריות אפויות לרבעים, שבעצמן מבוססות על חטא אדם וחוה. הויכוחים, המריבות והמהלומות שאנחנו מנחיתים איש על רעהו, באים מחוסר העמקה בסיסי, ותובנות ילדותיות ורדודות.

אם אתם רוצים ללמוד יותר לעומק, וממקור הרבה יותר מוסמך ממני, אני יכול להמליץ על הרב אברהם מרדכי גוטליב, או לחילופין, אם לא מתאים לכם מקור דתי, אז לג'ורדן פיטרסון יש אוקיאנוס של ידע, שנתמך על ידי עשורים של מחקר מדעי. אני לא יודע אם תסכימו, ובהחלט יכול להיות שלא, אבל אם תקדישו לזה זמן ומחשבה אמיתית, לפחות נסכים שלחיים שלנו כאן יש עומק, הרבה יותר מאיך שהם משווקים לנו.

• מחשבות? דעות? שאלות? אתם מוזמנים להשאיר לי תגובה כאן למטה, או ישירות דרך האתר.
• מוזמנים לשתף ולהפיץ וכל היופי הזה.