מה הסיפור שלך? למה אתה לא כותב? (פרק א')

בס"ד

התמזל מזלי, ויצא לי לפגוש המון אנשים, מהרבה מדינות, בשלל גילאים, מינים וכו'. לא מעט מהם אמרו לי – כששמעו שאני עוסק בכתיבה – משהו כמו "וואו, איזה יופי! איך הייתי רוצה גם!" משל היה מדובר שבאיזה הישג שנשגב מכלל הבריות, וניתן רק ליחידי סגולה עילאיים, או אולי מקצוע שדורש רשיון, או הסמכה כלשהי.

תמיד, וללא יוצא מן הכלל, המשפט הזה יסתיים ב"אבל <הכנס תירוץ>".

הרשו לי להבהיר ראשית, שלא כולם נועדו לכתוב. זה הגיוני, כמו שלא כולם נועדו לפיסול או ריקוד, או ריתוך או סנפלינג. יש כאלה (כנראה הרוב מביניהם) שהמחשבה על כתיבה עברה בראשם, אבל חלפה מיד, כשראו משהו אחר שעניין אותם יותר.  הפוסט הזה מיועד למעטים שבכל זאת כנראה כן אמורים לכתוב, ול"אבל" שלהם.

הנה רשימה קצרה של התירוצים המובילים:

"וואו, איזה יופי! איך הייתי רוצה גם! אבל אין לי שום כישרון."

אולי תתפלאו לדעת, אבל זה התירוץ המוביל – ובפער אדיר – על השאר. בכל האנשים שחושבים על כתיבה באופן רציני, בוערת להבה כלשהי, וברובם פועלים כוחות שמכבים אותה.

"עזבי, מה את בכלל יודעת? דוא"ל לוקח לך שעה לכתוב. עכשיו תכתבי לנו סיפור? יאללה, דפדפי." אומר הקול הקטן והמרושע. או "וואלה, יופי. דוסטוייבסקי הוא חושב את עצמו. אתה עדיין אומר שתי שקל יא <הכנס קללה>, עכשיו תכתוב ספר? מה יש לך בכלל לתרום? מה אתה איזה אומן?"

"וואו, איזה יופי! איך הייתי רוצה גם! אבל אין לי זמן, אתה יודע. החיים עצמם."

מה בסך הכל רוצה הבנאדם, בסופו של יום עבודה? מקלחת, משהו לאכול, אולי כוס בירה? ילדים, אשה? הסידור שדחה כבר שבועיים? אז עכשיו אתה רוצה שיעזוב את הכל וישב לכתוב? זו לא פריווילגיה שאני יכול להרשות לעצמי. חוץ מזה, רק לפני שלושה חודשים חזרתי מקפריסין, והבטחתי לאשה שאתלה מדף. איזה פרצוף יש לי עכשיו לומר לה שאני יושב עכשיו שעתיים בלי לעשות כלום?

"וואו, איזה יופי! איך הייתי רוצה גם! אבל אין לי מושג איך."

וואלה, מה אני אגיד לך. נראה לי שאני יכול. אבל איך? אין לי כסף או זמן עכשיו ללכת לעשות תואר. לא יודע איך להתחיל אפילו. אני קורא את הספרים האלה, ונפעם. איך הסופר ישב והמציא את כל זה? ניסיתי פעם. התחלתי סיפור על חתול רחוב, אבל אחרי חצי עמוד כבר לא היה לי מה לכתוב. יש לי ערימות של דפים כאלה.

אלה משפטים מהסוג ששמעתי לא פעם מאנשים. ואגלה לכם סוד קטן – גם אני שמעתי את השדון הקטן הזה, לוקח מטף ומכבה את האש שבערה בי ממש דקה לפני. לאורך זמן רב מאוד, נתתי לו להשתלט על המטף, עד שבעזרת כמה אנשים יקרים, חטפתי לו אותו מהיד ואמרתי לו, "אני הבוס!"

לשדון הזה יש תפקיד חשוב מאוד, וב"ה נחזור אליו בעתיד הבא עלינו לטובה, אבל דבר אחד אסור לו לעשות – אסור לו לעצור אותנו מלכתוב.

אם אתם מוצאים את עצמכם שואלים "נו, אז מה עושים עם כל זה?", הגעתם לאחד המקומות הנכונים.

בסדרת הטורים הזו, ננסה לתת תשובות לכל האתגרים שהוזכרו כאן למעלה, ולשאלות רבות אחרות בכתיבה.

על הטענה הראשונה, נענה ממש בטור הבא – נגרות היא אומנות.

ועד אז – אם אתם רוצים להתחיל לכתוב:

• אתם מוזמנים לכתוב לי כאן בתגובות, או דרך האתר.
• אתם מוזמנים לשתף את הפוסט\והאתר (זה גם לכתוב) עם מכרים שרוצים לכתוב "אבל", או עם כל מי שתרצו.