הרשו לי לצטט

בס"ד

יש לא מעט טיפים וטריקים לכתיבה, ובקרוב אתחיל סדרה בנושא. חלק מהם מפורט יותר מאחרים, ותמיד יש מה להוסיף. אבל ישנן כמה עיצות, שקיבלתי לאורך השנים, שמקורן בציטוטים מובחרים של סופרים מצליחים ומוערכים. בהחלט יש נטיה לדרמה – זה המקצוע – ולעיתים נדמה שחלקם נגועים בהגזמה, או כוללניות שלא תורמת דבר, אבל אני רוצה לצטט לפניכם עשרה מהם, ולתת את הפרשנות הקצרה שלי. ואני מצטט:

"There is no greater agony than bearing an untold story inside you." 

"אין כאב גדול יותר, מלסחוב בתוכך סיפור שלא מסופר"

מאיה אנגלו

וואו. באמת? אז כן, זו גוזמא פראית. אנחנו יודעים הרי שיש כאבים גדולים מאלה. אבל צריך לזכור את ההקשר, ובהקשר זה, מה שהסופרת מדברת עליו, היא הלהבה שבוערת במי שיש לו מה לספר. אחד התסכולים הגדולים ביותר, וזה מתבטא בעיקר בתחילת העיסוק בכתיבה, היא הרצון לכתוב את הסיפור, שמבקש או דורש לצאת, וחוסר הידיעה איך. לפעמים מה שגורם לכאב – שהוא סוג של עצירות, אם תסלחו לי על הדימוי – הוא משהו אחר. מחסום פסיכולוגי זה או אחר. בכל מקרה, אכן מדובר בכאב. וכמו בכל כאב, צריך למצוא את המזור – ויש.

"You can make anything by writing."

"אתה יכול ליצור כל דבר בעזרת כתיבה."

סי.אס. לואיס

כתיאולוג, סי אס לואיס נותן פה עיצה שעל פניה נראית פשוטה, טריוויאלית, אולי סתומה לחלוטין. אבל יש פה עומק.  אנחנו יוצרים. יוצרים מציאות שלמה, כולל דמויות, סביבה, תרחישים. השליטה בידינו. וחשוב שנזכור זאת. וכמו שאמר דודו של ספיידרמן לנער – עם הכוח הגדול, באה אחריות גדולה. אני מניח שלואיס אף התכוון למשהו עמוק יותר, שקשור לאמונה, ולא אלאה אתכם, כי כאן אנחנו מדברים על הפן הספרותי, אבל במבט רוחני, יש פה עוד רבדים שיכולים להצדיק טור שלם בנושא, ויכולים לתרום גם לכתיבה. דברו איתי, אם יעניין אתכם לשמוע.

"The first draft is just you telling yourself the story."

"הטיוטה הראשונה היא רק הסיפור שאתה מספר לעצמך."

טרי פראצ'ט

פראצ'ט ידוע ככותב עם כישורים קומיים מהשורה הראשונה (כיסא 7), אבל פה הוא כותב, במלוא הרצינות, אמת שלא מעט כותבים מתחילים מסרבים להכיר בה. אנחנו לעולם לא נוציא לאור טיוטה ראשונה. אני אפילו לא מחפש משוב עליה. הסיבות הן שזה אפילו לא מוצר שמוכן לבדיקות איכות, וכמו שאמר הסופר המעולה, היא מיועדת בשבילי בלבד. ומה הפשר? אני נוהג לכתוב רומן מתחילתו ועד סופו, ולא לערוך אותו (לא באופן עמוק), עד שהוא "גמור". במילים אחרות – עד שאין לי סיפור לערוך, אני לא מתחיל. ומתי יש לי סיפור לערוך? ניחשתם נכון. זו הטיוטה הראשונה, וזה בדיוק מה שאומר פראצ'ט. אני ממליץ להקשיב.

"There is nothing to writing. All you do is sit down at a typewriter and bleed."

"כתיבה היא דבר פשוט מאוד. כל מה שעליך לעשות, זה לשבת מול מכונת הכתיבה ולדמם."

ארנסט המינגוויי

באמת, ארנסט? באמת? פשוט. רק לדמם. כמובן שאחד מגדולי הסופרים אי פעם מדבר כאן בלשון סגי נהור. כתיבה היא תהליך לא פשוט. יש המון דברים לחשוב עליהם, ללמוד, לתרגל וכו'. אבל כשמגיעים לשורה התחתונה, אומר המינגוויי, על הסופר לשבת מול מכונת הכתיבה (אפילו אם היא מחשב, דף ועט או כל דבר אחר), וכשהוא ניגש לכתיבה, להתמסר אליה כולו. לדמם, בהקשר זה, הוא המוכנות להיחשף, הסרת העכבות והמעצורים, והאומץ להתמודד עם כל הקשיים (ובואו נזכור – מדובר באומנות, לא בהצלת חיי אדם). בסופו של יום, עצם הכתיבה הוא נכונות להשקיע את כולי, בזמן שאני יושב מול המחשב.

"If there's a book that you want to read, but it hasn't been written yet, then you must write it."

"אם יש ספר שברצונך לקרוא, אבל הוא עדיין לא נכתב, אתה חייב לכתוב אותו."

טוני מוריסון

זו אחת התשובות שאני נוהג לתת, לשאלה "אבל על מה אני אכתוב?" תחילה, אנחנו צריכים לכתוב את מה שיש בנו. ושנית, עלינו לכתוב את מה שמעניין אותנו. אחד הדברים שכותבים מתחילים עושים, ולרוב זו טעות, הוא לעשות "סקר שוק". מה פופולארי? מה ידליק קוראים? זה נחמד, וכאסטרטגיה שיווקית, כנראה יותר נכון. אבל כמאמר המינגוויי, עלינו להקיז דם כדי לכתוב. האם אתה מוכן להקיז דם, עבור סיפור שמעניין את כולם, אבל לא אותך? אם כן, אשרייך, אבל היה מודע לסכנות, ובראשן הסכנה שלא תוציא תחת ידך סיפור מספיק טוב. אם קיים בך סיפור (ואני מאמין שבכולם קיימים – ברבים), ובוער בך לכתוב – כתוב את מה שבוער בך. אם תעשה את זה בלב שלם, ועם קצת מזל, זה יבער גם בקוראים רבים.

"The scariest moment is always just before you start."

"הרגע הכי מפחיד הוא תמיד, זה שלפני שאתה מתחיל."

סטיבן קינג

סטיבן המלך, הוא אחד ממדריכי הכתיבה היותר פופולאריים ולא בכדי. הוא היה שם. כשאף אחד לא רצה לשמוע, ולא רצה להוציא לאור, כשלעגו לו. והוא התעקש, וכנראה שהשתלם לו. כמו בכל דבר אחר, אבל עם המשקל של תסביך המתחזה שמלווה כותבים, ברגע שמתחילים אז דברים זזים. בקצב משתנה מאחד לאחד, אבל זזים. זה הרגע שלפני. כשפותחים קובץ חדש, ומביטים בדף הריק, שעולים כל הספקות, הטלת הדופי העצמית, הבושה. ישנן דרכים להתמודד, כמו עם כל פחד, אבל אפשר פשוט להתחיל בלומר לעצמנו – איש לא יראה את זה עד שאחליט שכן. ניתן ליצור לעצמנו סביבה בונה, ולהיחשף בקטן תחילה. לג'ורדן פיטרסון יש כמה טכניקות מצויינות בעניין. אבל חשוב לקחת מהציטוט הזה, שלפחד הזה יש סוף. כשמתחילים.

"Don't tell me the moon is shining; show me the glint of light on broken glass."

"אל תאמר לי שהירח זוהר, הראה לי את נצנוץ אורו על זכוכית שבורה."

אנטון צ'כוב

אחת האימרות החשובות בכתיבה היא "הראה, אל תאמר." ואנחנו מתקשים תחילה להבין, מה הכוונה. צ'כוב, שכנראה הבין דבר או שניים, מסביר ומדגים זאת בשני משפטים קצרצרים. ברגע שאנחנו אומרים לקורא דברים, שבקלות אנחנו יכולים להראות, אנחנו מתנשאים עליו, ומוציאים מידיו את ההנאה שהוא מקבל מהפעלה של המוח המתפקד שלו. ולא ארחיב, כי הציטוט מעולה.

"Write what should not be forgotten."

"כתוב את מה שאסור שישכח."

איזבל איינדה

אם יש לנו אנקדוטה טובה, אנחנו שומרים אותה בראש ואם נזכרים בה במהלך שיחה, ואם ההקשר מתאים, אנחנו מספרים אותה להנאת כולם. אבל סיפור הוא יותר מאנקדוטה. סיפור מחזיק בתוכו דברים חשובים יותר. תמות להן אולי התכוונו מלכתחילה ואולי התבהרו במהלך הכתיבה. סיפור של למידה ושינוי, ממנו אולי יש מה ללמוד, ואולי לא. אולי משהו שניתן להינות ממנו שוב ושוב. אל תכתוב את הטריוויאלי. אל תתעסק בתפל. זה מה שאומרת איזבל איינדה.

"You must stay drunk on writing so reality cannot destroy you."

"אתה חייב להישאר שיכור מהכתיבה, כדי שהמציאות לא תהרוס אותך."

ריי בראדברי

בדברי בראדברי יש תובנה חשובה מאוד. המציאות יכולה להקשיח אותנו, להפוך אותנו לציניקנים. כדי להמשיך וליצור, אנחנו צריכים לשקוע בכתיבה, להתנתק מהרעלים שהמציאות מציגה, כדי להרשות לעצמנו לעוף. לעוף גם עם הדמיון, וגם עם השפה (ככל שזה מתאים). בנוסף, עלינו להתרומם מעל המציאות, כדי להשאיר מאחור כל עכבות שיפריעו לנו ליצור. למציאות יש את רוב המקום בחיינו. כשאנחנו כותבים, כדאי להישאר שיכורים ממנה.

"The purpose of a writer is to keep civilization from destroying itself."

"התכלית של סופר היא לוודא שהציוויליזציה לא תהרוס את עצמה."

אלבר קאמי

טוב, נכנסנו לטריטוריה קצת אידאולוגית, ואני לא מתחבר אליה כל כך. אני לא רואה באומנים (לא באופן בלעדי, ובטח לא עיקרי) כמי שאמונים על השמירה על האנושות. כן, בהחלט יש סופרים שכתביהם חשובים מאוד. אפילו קריטיים. אבל אני לא רואה זאת כתפקידם. ובכל זאת, אני בוחר לקחת מהציטוט של קאמי, את האחריות של הסופר על מילותיו. אם יש לך מה לומר – אמור זאת. עדיף בדרך תמאטית, ולא כהטפה – השאר את זה לפוליטיקאים ואחרים. לספרות יש מקום חשוב מאוד בתרבות העמים, ואני חושב שכדאי לשמור על המקום הזה בקנאות. אבל רק במידה שיש מה לאכול, כן?

כמו שאמר פעם המשורר המפורסם א.מזרחי:

"אסור לצאת מפרופורציות, חייבים להישאר עם הראש על המתניים"

לפני שמסיימים להיום, אני ממליץ על צפיה בשיחה הזו, של ברנדון סנדרסון אותו אני מאוד מעריך כמדריך וככותב, עם הסופר הניו זילנדי טים היקסון. הם מדברים על העיצות הרעות שקיבלו. כדאי להקשיב וגם לדקויות של הדברים. אחד ה הסייגים הכי חשובים, כשמדובר בעיצות הוא לזכור שהכל סובב תהליך אומנותי, ולמרות שאני מאמין גדול בתהליך, סדר, וכו', יש מרווח גדול מאוד לכותב – אחרי שלמד את ה"כללים" – לשבור אותם כשזה נכון.