בובה! הדוקטור חולה…

בס"ד

אני מקווה שאני לא הזקן היחיד שמבין את משחק המילים בכותרת… אבל נעזוב את ד"ר התחכמות, וניגש לדוקטור שלשמו התכנסנו כאן. דוקטור הו. הו, כמה התרגשתי לקראתו. כמה ציפיתי לראסל טי דייויס שיחזור ויחזיר עטרה לישנה. אפילו כתבתי סדרה של טורים בנושא:

1. דוקטור הו – ספיישל #1 (תקופות)
2. דוקטור הו – ספיישל #2 (קיצור תולדות הזמן \ דירוגים)
3. דוקטור הו – ספיישל #3 (Don't Blink!)

ואחרי ששודרו שלושת הפרקים המיוחדים לחגיגת 60, התחיל עידן שוטי גאטווה בתפקיד הדוקטור. עכשיו, בסוף עונה מספר 1 של אתחול מספר 2, אני רוצה ברשותכם, לחזור למה שכתבתי בסוף הספיישל השלישי, ולראות על כמה מהציפיות שלי ענתה העונה. לאחר מכן נכסה עוד כמה עניינים. יש הרבה מאוד לכתוב, אז החזיקו חזק – ג'רונימו!

• להתחיל, כאילו זו הפעם הראשונה: ממש כפי שרט"ד עשה זאת ב 2005, אני בטוח שידע להתחיל את הסדרה, כאילו מעולם לא היתה הסדרה לפני. הצגה של דמות חדשה ומסתורית, בת לוויה חדשה וסקרנית, שמושכים את עיני הצופים ומוסיפים לאוכלוסיית ה Whovians.

רק התחלנו, וכבר יש לי בעיה עם הדרך בה פתח ראסל את העונה. שימו לב, רוב הבעיות שלי עם העונה, באופן כללי הן רק עם דייויס שכתב את רוב הפרקים, והוא היוצר הראשי. אמנם הוא אכן פתח את העונה כאילו זו הפעם הראשונה, אבל – בדרך שבה כל העונה תנהג – הוא מנסה לדחוס כמויות מידע ורקע עצומות, בפרק זמן לא מתאים. בכתיבה, אנחנו קוראים לזה info-dump. הכותב, לא סומך על הקורא, או במקרה הזה הצופה, שינהג במעט סבלנות ויקבל את המידע באופן מדוד – ובעיקר – כשזה מתאים, ותורם לקידום העלילה. הדוקטור מסביר, בעשר דקות, עניינים שדוקטורים קודמים כיסו לאורך כמה פרקים. פרט פה, פרט שם, כשזה נחוץ. כאן זה הרגיש כמעט כמו הצגה של דמות במשחק מחשב:

• רכב: טארדיס
• כוח על: היכולת להתחדש בגוף חדש
• מקור: גאליפריי
• וכו'

קצת מתנשא על הצופה, והיכולת שלו להשהות אי אמון, או לנסות לחשוב קצת בעצמו. חבל.

בת הלוויה מעניינת ומעוררת הזדהות. הנקודה החזקה של הפתיחה. עוד נקודות בונוס על האנרגיות שמביא גאטווה לתפקיד.

פרק הפתיחה, הוא אחד מהחלשים בתולדות הסדרה, למרבה הצער. ילדותי (מעבר להיות גיבוריו תינוקות) ונטול שנינות. ה"מפלצת" שלנו מאכזבת מבחינה קונספטואלית, והנסיון הדי פאתטי להאניש אותה קצת מיותר. אני מבין את ההיגיון הפנימי, אבל לא למה זה ככה… אבל נניח לזה. באמת פרק פתיחה שלא בדיוק גרם לי לשבת על קצה הכיסא, ובטח לא לחכות בקוצר רוח לכל הטוב הממשמש ובא…

• לקרוץ לבסיס: אני יודע. כרגע ביקשתי אתחול אמיתי, אבל ממש כפי שידע לעשות ב 2005, יש צורך לתת לנו, הצופים הותיקים, סוג של זריקת הרגעה שהסדרה תמשיך לייצג את הדברים על בסיסה היא תמיד עמדה. כל מה שצריך הוא משפט או שניים, סוג של רמז שיקשר את העבר עם העתיד.

יש התכתבות עם העבר, ולא מעט פעמים באופן שסותר את הקאנון. בסדר. זה הדבר שהכי פחות מפריע לי בעונה הזו. הלאה.

• כן, אנחנו מצפים להמשך השיפור בטכנולוגיה כפי שראינו בעונה האחרונה. עם הצטרפות דיסני+ ומעט יותר כסף להפקה, זו הזדמנות מצויינת לתת לצעירים (שאיכות האפקטים מרכזית בעיניהם) עוד סיבה להישאר מול המסך. גם הזקנים שבינינו לא יתנגדו.

פה בהחלט היתה התקדמות די מרשימה, למרות שבעיני זה הרבה פחות חשוב. בנוסף, הסיפורים שנבחרו, לא בדיוק היוו פלטפורמה לשלל אפקטים וכו', אז שוב. הלאה.

• לרדת – ומהר – מ"קופסת הסבון" עליה עלה כריס צ'יבנאל: נא להשאיר את ההטפות למטיפים. אנחנו באים לצפות בדוקטור וחבריו, לא כדי לקבל חינוך מחדש, אלא כדי להינות מחוויות והרפתקאות מצויינות. כן, הסדרה מתכתבת עם חיינו, ויש מקום להערות על הקיום האנושי וכו', אבל בבקשה ראסל, בדרך שאתה יודע לעשות ולא "ישר לפנים". להחזיר את הכיף. הדוקטור החדש הוא האפריקאי הראשון בתפקיד, והוא הומוסקסואל. אנחנו יודעים שהדוקטור עצמו, מעולם לא עשה עניין מענייני צבע, או העדפות מיניות (מספיק לצפות בסדרה הראשונה שלך), אז באמת שאין צורך להפוך אותו לשופר. בדרכו כדמות הדוקטור הוא יכול פשוט להוות דוגמא ראויה לערכים הראויים של התנגדות לגזענות וכל ביטוי של מיזוגניה.

שיניתי קצת את סדר הנקודות, והשארתי את זה לסוף, כי פה יש את אחת מאבני המחלוקת הגדולות ביותר, סביב האתחול הזה. פה, אני מצטער לדווח, שהעונה נכשלה כישלון כל כך חרוץ, שחובב דוקטור הו גדול כמוני, פשוט הפסיק לחכות לפרק הבא…

אתם מוזמנים לחפור בהסטוריית הכתיבה שלי, בטוויטר ובפייסבוק ושאר פלטפורמות, ולראות שאני מהגדולים שבסלחנים. אני אוהב את כל העונות – כולל את שלוש האחרונות עם ג'ודי וויטאקר, וסולח על כמעט כל כשל, כל עוד הסדרה היא דוקטור הו.

אבל העונה הראשונה בדיסני היא בלתי נסלחת.

דוקטור הו תמיד עסקה בנושאים כמו הסכנות שבשיטה הקפיטאליסטית, לאומנות, גזענות, נשים וגברים, פאשיזם וכללה לא פעם התקפות די ברורות על דת ואמונה. סטיבן מופאט הוא אנטי דת מוחלט וקיצוני ולדעתי קומוניסט בדם (כל עוד זה לא מפריע לו להרוויח מיליונים מדוקטור הו כמובן). ראסל טי דייויס הוא לוחם צדק חברתי גדול (כל עוד הוא יכול לנצל את עובדי הסט, ובכך להבריח את כריסטופר אקלסטון). לכל אורך האתחול הקודם, לא היתה לי בעיה גדולה עם זה. עד שהגיע כריס צ'יבנאל, ובעונה הראשונה, הפסיק להכניס תכנים כאלה, כחלק אינטגרלי מסיפור ותוך חוויית צפיה מהנה בסדרה כייפית, ובמקום זה התחיל "לחנך" את הצופים.

קיוויתי. התפללתי. התחננתי שראסל יחזור לדרכו המקורית, ואת כל המסרים שלו יעביר באופן אינטגרלי, ובלי התנשאות.  ובמקום זה, פרק אחרי פרק, אנחנו מקבלים פטיש חמש על הראש, בעוד ראסל עובר עם הדף שלו ומסמן וי על עוד רובריקה.

• היום, צופה יקר, נלמד אותך – אפילו שאתה אדם בוגר, ואולי אפילו יש לך ילדים ואתה מגדל אותם למופת, שיש להתייחס אליהם בכבוד. נלמד אותך, אבא'לה, שאסור בתכלית האיסור להתייחס אליהם כמוצרים שמניחים להם לנפשם ברגע שנולדו.
• היום צופה יקר, נלמד אותך, למרות שאתה אדם בוגר שיודע שכל בני האדם אהובים על הבורא, שזה פויה להתייחס באופן מפלה או מבזה לאדם שצבע עורו שונה משלך.
• היום צופה יקר, נלמד אותך, למרות שמעולם לא הפגנת כל שנאה להומוסקסואלים, שזה בסדר שאדם רוצה לזכות באהבתו של אחר, ללא קשר למינו.

וכל שבוע אני שואל את עצמי – למה? למה אני צריך את זה? וחושש מהרגע שאענה… אני לא…

ראסל טי דייויס היקר – הפסק להתנשא על הצופים. אתה לא חכם יותר, לא אנושי יותר, לא ערכי יותר מאיתנו. הסדרה הזו חשובה גם לנו, וזה כל כך מאכזב, שאתה משתמש בכוח שלך עליה, כדי להתייחס בזלזול כל כך גדול לקהל הצופים שלך. בטח כשמדובר בקהל הצופים של דוקטור הו, שמלכתחילה אינו מאופיין כגזען, שוביניסט, הומופוב או כל שם גנאי מהסוג הזה. אתה קודם כל מטיף למקהלה ברוב המקרים, ומתנשא בכולם. די. האמת? נמאס.

נעזוב לרגע את העניין הזה, ונעבור לכמה אלמנטים מתממשקים, שהם יותר בעיות בכתיבה.

השחקן שמגלם את הדוקטור הוא הומו. אנחנו מכירים אותו, ואוהבים אותו. הליהוק שלו הוא מעולה, כי הוא שחקן טוב מאוד, והאנרגיות שהוא מביא למסך מתאימות לתפקיד. בכל פעם שהכותב מאפשר לו, הוא זורח.

הדמות אותה הוא מגלם אינה מזוהה מינית. מעולם לא היתה. מעולם לא עשתה מזה כל עניין. בעצם היותה כזו, היא הראתה לצופה דוגמא לאיך צריך אדם לנהוג. לכבד כל אדם ללא קשר לנטיותיו המיניות, ולא לראות אף אחד רק לאור נטיותיו המיניות. האם יש דרך לכבד מישהו יותר מכך?

אז למה היה דחוף וחשוב כל כך פתאום, להפוך אותו, לא רק להומוסקסואל (שזו לא בעיה בכלל בפני עצמה) אלא לדמות חרמנית עם נטיות ברורות? הדוקטור תמיד היה קצת יותר טוב מאיתנו. למה עכשיו הוא נער מתבגר שלא מסוגל לחשוב, כשהוא רואה מישהו שנראה טוב? למה הוא כזה שטחי? ואיך זה מסתדר עם זה שהוא מתרגש עד דמעות בכל הזדמנות? למה פתאום כן חשובה הזהות המינית? אף פעם לא ראינו אותו כ"סטרייט". הוא חייזר… למה להתעסק בשטויות?

אז תאמרו לי "ייצוג". בסדר גמור. היה לנו את קפטן ג'ק, ואפילו הדוקטור עצמו. הכל טוב. אין לי בעיה עם ייצוג. אבל ראסל – תן לנו סיבה! תכניס היגיון. לא רק לסמן "וי". וזה מה שהוא עושה לאורך כל העונה. פתאום הכל נסוב סביב נטיות מיניות. כל הזמן, בלי קשר לעלילה בכלל… זו לא בעיה של זהות מינית. זו בעיה של כתיבה. לכל דבר בתסריט צריכה להיות סיבה, וכל עורך יודע את זה. אנחנו רוצים שכל דקת מסך תהיה מוצדקת. וזה מוביל אותנו לחולשה הגדולה הנוספת של העונה.

עונות קודמות היו עונות של 10 – 12 פרקים. אורך הפרקים נע בין 45 ל 60 דקות. העונה הזו היא עונה של 8 פרקים באורך 45 דקות. פרק אחד היה נטול דוקטור כמעט לחלוטין, כי היה עסוק בצילומי "חינוך מיני", ובפרק נוסף הופיע כמעט ורק על מסך, לזמן יחסית קצר. נשארנו עם שישה פרקים של 45 דקות, עם הדוקטור במרכזם. זה מעט מאוד… לסדרה קוראים דוקטור הו. הגיבור שלה הוא הדוקטור… אי אפשר היה לחכות שיסיים את הסדרה הקודמת שלו, ויצטלם לכל פרקי הסדרה בכיכובו?

יתרה מכך, בניגוד לעונה מספר אחת של האתחול הקודם, בה פשוט התחילו לספר על הדוקטור ועל בת הלוויה שלו, בעונה הזו ניסו להכניס הרבה יותר מדי. היה פה ניסיון לדחוס גם סוג של מסתורין בסגנון bad wolf מהעונה הראשונה ההיא, גם "בת הלוויה המסתורית" שנעשה בעונה אחרת, וגם "בת הלוויה שסביבה הכל מתרכז" שנעשה בעוד עונה נפרדת. בנוסף ל"אויב השבוע" וגם אויב שנרמז לאורך כל העונה. כללללל זה, בעונה של שמונה פרקים, שמתוכם רק בשישה יש לנו את הדוקטור מחוייב…

אני לא מתכוון אפילו להתייחס יותר מדי לחולשה היחסית של ה"רעים של השבוע" שהיו באופן יחסי חלשים מאוד, או לשלל בעיות קטנות נוספות. כאמור, אני סלחן, כל עוד הבעיות אינן שורשיות ועמוקות כל כך.

נקודות האור

שוטי גאטווה – איזה אנרגיות. יודע להתרגש, להתלהב, להתעצב. החיוך שלו מדבק, התזזיתיות שלו מתאימה. רק תנו לו תסריט למען ה', והוא יזרח. ראסל, אל תעשה לו עוול כמו שצ'יבנאל עשה לג'ודי וויטאקר. שחקנים כאלה צריכים תסריט שיכבד את כישוריהם.

מילי גיבסון – יופי של בת לוויה. מעבר לכישרון המשחק, והכאריזמה שהיא מביאה, עושה רושם שיש כימיה מצויינת בינה לבין גאטווה. בפרק "73 יארד" אותו סחבה על גבה, (והיה הראשון שצילמה!) היא פשוט עשתה עבודה מצויינת. שוב. ראסל – תן לה תסריט!

בום, 73 יארד – ובכל זאת, אני מציין שני פרקים די טובים שכן היו לנו. ב"בום" גאטווה נתן את ההצגה הכי טובה שלו, וב"73 יארד" כאמור מילי גיבסון זרחה. "בום" כולל התקפה חזיתית רבתי על דת ואמונה, אז הנה לכם הוכחה שאני לא שופט את הסדרה על בסיס אידאולוגי. רק על רקע של כתיבה ובניית עלילה ודמויות.

ג'מה רדגרייב – קייט, המפקדת של UNIT. חוזרת למסכינו ובגדול.

פרקי סיום העונה – לא שהם חפים מהבעיות שהזכרתי קודם, ההיפך. דמויות מופיעות ללא שום מטרה, למעט כדי לסמן "היי, יש לנו טרנסג'נדר על המסך". אבל לפחות, במבט כולל זה נראה הרבה יותר כמו דוקטור הו. נרשמה שם תצוגת המשחק הטובה ביותר של גאטווה (שבדרך כלל טוב מאוד), בעיקר בחלק ב'. רט"ד אמר בתחילת העונה שיהיה בה הרבה יותר מהאלמנטים של פנטזיה, מאשר מדע בדיוני, ולצערי הוא דייק. לפחות בפרקי הסיום היה גם קצת מהמד"ב כדי לאזן.

ואחרי הכל, אני חייב לדרג את העונה הזו במקום האחרון בין העונות המודרניות (החל מ 2005), ולהתפלל שהבאה תהיה יותר טובה. עדיין לא ויתרתי על דוקטור הו. הדגש, על המילה עדיין…

מה אתם חושבים? ספרו לי בתגובות, או ישירות דרך האתר.