העולם שייך לצעירים?

שתי מגמות מנוגדות לכאורה מתגלות לנגד עינינו, וביתר שאת בשנה האחרונה. שתיהן נוגעות לצעירים, למבוגרים, וליחסים ביניהם.

מצד אחד,מאז ה 7 לאוקטובר, אנחנו מביטים בהשתאות בצעירים הרבים שקצרה היריעה מלתאר את גבורתם. ילדים (וסלחו לי שאני מכנה אותם כך), שעד שמחת תורה נהגנו לכנות "דור הטיקטוק" שכל מה שעניין אותם זה כמה לייקים הם קיבלו על פוסט של קוף מחטט באחוריו. "פתאום", הילדים האלה, הם אלה שמסבים לנו גאווה עצומה בעמידת האמיצה, האיתנה והאיכותית במשימות הרות גורל. לחימה בתנאים קשים, לאורך זמן וכנגד ארגון טרור. הילדים האלה, לטוב ולרע, יחזרו מהמלחמה שונים.

אנחנו מכירים את ההשפעות השליליות של השתתפות בקרבות, ובראשן הלם קרב, או פוסט טראומה. יש לטפל ולעזור לכל מי שנפגע כך ולא להזניח, כפי שקורה לא מעט. ההסכם הוא – אתם תשמרו עלינו, ואנחנו נדאג לכם. הדאגה להם, לא יכולה להיות רק במהלך הקרבות, אלא בעיקר לאחריהם. ואלה (כולי תקווה שמדובר ברוב המכריע, אם לא כולם) שיחזרו בלי פגיעה, יחזרו בוגרים הרבה יותר, ועם ראיית עולם משודרגת, של מי שחוו. ועל כך, עלינו להיות קשובים להם, ולדעת להעריך אותם.

מדובר בצעירים שהתעוררו למציאות מסויימת, והיו צריכים להגיב לה. הם הגיבו, ומגיבים לשינוי באופן פשוט מעורר השראה. בבגרות, בשאר רוח, במחוייבות, וערבות הדדית. ברגע, הם שמו את הטיקטוק במצב השתק, ויצאו להתעסק בדברים הכי חשובים.

בכך, ומבלי שיש להם אפילו הצורך לדבר על זה, הם מדגימים לעולם מוסר מהו.

ומעבר לים, שם יושבים להם לבטח (עם שכנים קנדיים, לפחות עד שגם היא תיעלם) ילדים בני עשרים פלוס, שקוראים לכולם פריווילגים, אבל לומדים באוניברסיטאות שמשום מה נחשבות לטופ. יושבים אמרתי? למה לשבת אם אפשר לצאת ולהפגין? בעד הנגד ונגד הבעד. איך צחקנו בביה"ס – הפ-ג-נה. לא ח-שוב על מה. כנופיות של זבי חוטם, שהמפגש היחדי שלהם עם המושג טרור, מגיע ממשחקי מחשב, ושפניה אליהם בשם התואר הנכון, גורם להם לפוסט טראומה, אלה צורחים סיסמאות נבובות על טובי בנינו.

באירופה, בה כמובן אין שום בעיה עם מדיניות ההגירה וקליטת הפליטים (ממליץ להם לחוקק את חוק מיהו פליט), הרחובות מלאים בצעירים חדורי אידאולוגיה וחלולים מוסרית. ילדים כמו גרטה הזועמת בדרכים. קשה לפנות אליה בטענות, למען האמת. כנראה האשמה טמונה בהוריה הפסיכופתים שדחפו אותה אל מול המצלמות כדי לשקר. וכמובן, שהמונים נהו אחרי הנוער האמיץ, שהפסיק לשתוק כנגד פשעי אבותיהם הבומרים.

הבעיה העיקרית, שפוקדת את העולם בגדול, ואת ישראל קצת פחות בגדול (אבל גם), היא תוצאה של תהליך ההיתטמטמות המתמשכת. דרך אלף ואחת הסחות דעת, בואכה הונאות ענק, מסבירים לנו כמה טוב להפסיק לחשוב באופן עצמוני. עזבו אתכם מזה, זה מעייף. השאירו את זה לנו. אנחנו נחשוב בשבילכם, וכשנחליט שאתם צריכים לדעת משהו, נספר לכם בטמבלויזיה מה זה, מה זה אומר, איך אתם מרגישים כלפי זה, ולא פחות חשוב – את מי אתם צריכים לשנוא בגלל מה שהסברנו לכם.

התפקיד שלכם הוא פשוט. צאו לרחובות ותצעקו על העולם. תראו לו כמה אתם הכי מוסריים וטהורי מידות, וכמה אלה שהסברנו לכם עליהם, הם חשוכים ומדכאים. ולעזאזל עם המציאות. תשאירו אותה לנו.

ה Virtue Signaling הזה, הוא כרגע הטומאה הגדולה ביותר.

אומרים לנו שהעולם שייך לצעירים, וגם אנחנו אמרנו את זה כשהיינו צעירים (בעיקר כי היינו צעירים). אם הכוונה היא לצעירים שהתעוררו בשמחת תורה, הניחו את הניידים ויצאו לשמור על אמא ואבא – בהחלט!

לאחרים יש לתת תעודות השתתפות, מדליית מקום שמונה עשר, ולא לשכוח לשאול קודם איך צריך לקרוא להם. שלא יתרסקו חס וחלילה. ואז פיפי ולישון. מחר מבחן במוסר השוואתי בצל אכיבוש.