הפחד מהחרות \ משה רבנו, ג'ורג' אורוול, נאציזם והמורה לספרות

בס"ד

לא הייתי תלמיד מוצלח. הייתי ההוא עם הפוטנציאל הלא ממומש, שמבזבז הזדמנויות ללמוד, להחכים ולהגיע מוכן לחיים הבוגרים. היתה לי מחנכת לקראת סוף התיכון, שהיתה גם מורה לספרות, שזכורה לי בעיקר בשל הנסיונות הכנים שלה, להכניס אותי למסגרת. לא בצעקות, עונשים וכו', אלא בניסיון לרדת לסוף דעתי, ולהבין למה אני מתנהג כפי שהתנהגתי. הצרה היתה כמובן, שאפילו אני לא ידעתי למה, כך שלא היה לה סיכוי למכתחילה – ועל כך אני מעריך אותה היום עוד יותר.

כשירד משה רבנו מהר סיני, עם לוחות הברית וראה את עם ישראל רוקד ומפזז סביב עגל הזהב, הוא לא ידע את נפשו. איך לכל הרוחות, חבורה של אנשים שיצאו מעבדות פרעה, בדרך ניסים ונפלאות שעשה הקב"ה, יכולים באחת, לחזור ולהביט על העולם בצורה חומרית\בהמית כזו?

השאלות שעולות מיד, בכל אדם תבוני, כשהוא לומד על עליית הנאציזם בגרמניה וכמובן על השואה הן "איך?" איך אנשים מסוגלים להתנהג ככה? איך אנשים מסוגלים להתעלם מהתנהגות כזאת? איך מדינה שהיתה ערש התרבות באירופה, יורדת לביבים כל כך עמוקים של חוסר מוסר?

ג'ורג' אורוול בספריו מעלה בקורא התבוני שאלות דומות. איך נוצרים משטרים פאשיסטיים? איך אוכלוסיות עצומות, מקבלות על עצמן גזרות דרקוניות, ומתבטלות בפני דיקטטורים?

יש לנו בתיכון הזדמנויות לקרוא את 1984, חוות החיות, פרנהייט 451 של בראדברי או אולי את "עולם  חדש מופלא" של האקסלי. יש בתוכנית הלימודים המון שעות לימוד על עליית משטרים כמו הנאצים בגרמניה, או הקומוניזם בבריה"מ, רבים מאיתנו אף טסו לפולין כדי לראות באופן הכי אישי שניתן – במרחק עשרות שנים – את תוצאות התהליכים האלה.

בני ישראל חוו על בשרם את עבדות פרעה, הסבל הנוראי תחת המשטר הזה, ולעומת זאת את חוויית השחרור, והניסים, עם כל ההתעלות הזו.

השאלה, שאני מקווה שעולה בראשכם היא – כמה שעורים אנחנו צריכים, לפני שנלמד לבחור בחרות?!

למה בני ישראל בנו עגל? למה אני ברחתי מכל כך הרבה שעורים בבית הספר? למה גרמניה נפלה תחת שלטון אכזר כזה? אפשר למנות לזה כמובן כמה סיבות (ועשו זאת טובים וגדולים ממני). אני רוצה להציע שהסיבה היא פחד. הפחד מהחרות.

החרות איננה דבר שאפשר לתת או לקבל מאיש. גם אדם שקשור בשלשלאות לכדור ברזל, ועובד תחת השמש הקופחת תוך שהוא מוצלף על ידי קלגס, וגם אדם שמסתובב חופשי ברחבי העולם, יכולים להיות בני חורין או עבדים באותה המידה, השאלה היא רק – מי שולט בהם? החרות היא מושג פנימי לחלוטין, בו ניתן לזכות מתוך החלטה.

פירוש המילה חרות אינו חוסר אחריות. פה כבר נתחיל להבחין בניצני הפחד. כי ההיפך הוא הנכון, כשאנחנו בוחרים בחרות, אנחנו בוחרים באחריות מלאה על חיינו. וזה דבר מפחיד מאוד. לא בכדי, גמילה מסמים היא תהליך קשה. הסם, הוא עריץ עקשן, ערמומי ואכזרי שיכלה כל חלקה טובה בגוף ובנפש, ואם נפלנו ברשתו, הדרך להשבת החרות נראית בלתי אפשרית.

בני ישראל האמינו בה'. גם כשרקדו מול פסל, הם האמינו בקב"ה. איך אפשר להתכחש לניסים והנפלאות שעשה להם? אבל הם עדיין לא היו בני חורין. רק כשקיבלו עליהם את האחריות (התורה), הוסרה מעליהם ההגדרה הזו. יש כאלה שייטענו שעכשיו הם עבדיו של ה', וזה נכון. זה עניין של בחירה. להיות מסורים לאמת טהורה, זו חרות.

זמן ארוך (ארוך מדי), בזבזתי בתיכון במחשבות על כמה קשה. כל הזמן אומרים לך מה לעשות, נותנים עבודות לבית, בוחנים אותך. והרצונות שלך לא נחשבים. אבל כל אלה תירוצים כמובן, שנועדו לברוח מהאחריות שבחרות. החרות היא הבחירה במה להתמקד, על מה לשים דגש, מה לעשות עם מה שמונח לפנינו.

העניין עם הפחד הוא, שהוא מצרך הכרחי לעלייתה של הרוח הפאשיסטית. על כך כתבו הענקים הספרותיים שהזכרנו קודם, ואחרים. מהו סיפור מז'אנר דיסטופיה? הטובים שבהם הם נורת אזהרה. ראו, הוזהרתם זה מה שקורה, כשנותנים לפחד לנצח, ומוותרים על החרות. הסימפטום הראשון והברור של זה הוא הפיצול. בכל סיפור דיסטופי, יש חלוקה של אנשים, בידוד של אנשים, שבירה של האינדיבידואל, והסתה של אלה כנגד אלה. ואם זה נשמע לכם מוכר, אז אני מציע שנתנתק לרגע מדפי המסרים – איש איש ו"מחנהו". הניחו את הסיסמאות בצד. אין אף אחד בחוץ. הכל בפנים.

מה קרה לנו בתקופת הקורונה? מה קרה לנו ממש פה, במגרש הביתי בשנתיים האחרונות? וזה ממש לא משנה מי לדעתכם "התחיל", כי זה חלק מהמשחק. מה מנסים לספר לנו חדשות לבקרים? על "פשעי שנאה" רבים, שבגינם  מגבילים את חופש הביטוי (לטובתנו כמובן). המספרים לא תומכים כמובן בדבר מנבואות הזעם על כל מיני סוגי שואה, שעומדות לפתחנו. אבל האצבעות מופנות צ'יק צ'ק. אלה אשמים! לא, אלה אשמים! אלה רשעים! לא, אלה רשעים!

ואנחנו? כמו בני ישראל, לפני משה רבנו, עבדים.

עבדים לאגו. כולנו אבות המוסר. רוכבים על הסוס המוסרי הגבוה שלנו, ומתלהמים על אלה שלא מסכימים. עבדים לרצון להיות הכי צודק. ובשם הזעם הקדוש שאנחנו מתעטפים בו, אנחנו תוקפים אחד את השני (הרבה פחות מאשר מדווח, אגב. וזה חלק מהעניין), ומחפשים איזה "מושיע" שיבוא לתת לנו חרות.

אבל למי אנחנו מחכים?!

משה רבנו כבר כאן! המורה שדרשה ממנו לקרוא את 1984 כבר העבירה את השיעור, נתנה עבודות בית ואפילו בחנה אותנו. למדנו מה קורה כשהעם היהודי עסוק בשנאת חינם. למען ה', אנחנו משתמשים בזה כסיסמא כדי להתריס "כנגד" איזה "צד שני" דמיוני… היינו בפולין, למדנו על השואה.

מה עוד אנחנו צריכים ללמוד, כדי לבחור כבר בחרות?!

הגיע הזמן, להפסיק לפחד.

פסח, הוא הזדמנות מצויינת לקחת אחריות על חיינו, להפסיק להתקוטט, כמו ילדים, או לרקוד סביב איזה עגל מזהב (ולא משנה מאיזה "מחנה" הוא), ולצאת כבר מעבדות לחרות.