התת מודע ודלת הקסמים: דו"ח מצב

בס"ד

מדי שבוע, אני מדווח על ההתקדמות בכתיבת הרומן החדש, עליו אני עובד במרץ. אני עושה את זה ככה בפרהסיה, כדי לתחזק סוג של מחויבות. יש לי מחויבות כלפי עצמי, וציפיות, אבל אני גם אדם עובד, שעוזר לפרנס משפחה ברוכה. אז כדי לא לוותר לעצמי – כי הכתיבה חשובה לנפש – אני יוצא בהצהרות, שמייצרות ציפיות בהן אני מתכנן לעמוד.

אם עקבתם אחרי הפייסבוק\טוויטר שלי בשבועות האחרונים, ראיתם מן הסתם שפתחתי בסערה, ובהתחלה אף השגתי יותר ממה שהצבתי לעצמי כמטרה. בשבועות האחרונים, אני מוצא את עצמי בעיקר מסביר למה אני לא עומד במטרות המוצהרות, וחשבתי לפתוח את זה. לא כדי לתרץ, ולא כדי לייפות, אלא כדי לשתף בחלקים מהתהליך. ואם מי מכם ימצא בזה קמצוץ של עזרה – דיינו.

בפסקאות הבאות, אנסה לתאר (מאוד בקצרה) את התהליך שלי:

אני מתחיל פרוייקט כתיבה ארוך (רומן) עם דמות ראשית וקונספט (מתנצל על המילה הלועזית – מי שיוכל לתרגם לי אותה לעברית – ולא, זה לא "רעיון" – יקבל 10 נקודות). הקונספט מתאר את הדמות, הרצונות\מטרות שלה ,המכשול\ים (כולל הדמויות האנטגוניסטיות – עוד מילה לתרגומכם – "הרעים").

מכאן, אני ממשיך בפירוט "מפת הדרכים" הכללית. אצלי, היא מורכבת מתשע נקודות ציון, שמעבר דרכן מייצר לי את היסודות לבניין הסיפור. (ההתחלה, "תקרית", אמצע, סיום וכו').

מכאן, יש החלטה גדולה מאוד לקבל – האם אני ממשיך ופורט את הסיפור, סצינה סצינה, עד שיש לי ממש הוראות הגעה מדוייקות, או להתחיל לכתוב, בהסתמך על 9 ציוני הדרך הנ"ל. ברומן הראשון שכתבתי, בחרתי בדרך הראשונה.

עבור הרומן עליו אני עובד כעת, החלטתי ללכת בדרך השניה.

• היתרון – גמישות רבה, ויד חופשית לגלות את הסיפור, בעוד הוא נכתב.
• החיסרון העיקרי – הישענות כמעט מלאה על היכולת לנווט בתנאי ראות לקוייה.

אני די טוב בהתחלות, ורוצה להאמין שגם בסופים.

החלק הקשה ביותר עבורי הוא כל מה שקורה בין מחצית הסיפור, לסצינות הסיום. כאן אני נמצא.

החלטתי מראש – ואעמוד בזה – שאני הולך לכתוב ברצף. אני מכוון לאיכות וכמות כאחד, אבל אסתפק בלסיים את הטיוטה הראשונית כנקודת פתיחה. ברור לי שהיא תשתנה כמה וכמה פעמים, אבל עבורי (וזה שונה בין כותב לכותב) הטיוטה הראשונה היא חומר הגלם. אני לא יודע ליצור יצירה ארוכה כזו, מאפס. חייב להקים שלד, אפילו אם אחר כך אצטרך להוריד קיר, לפתוח חלון, לתקן את הניקוז וכו'.

יחד עם זאת, ישנן כמה החלטות קריטיות שעלי לקבל, וככל שהתקדמה הכתיבה, צמתים חדשות הציגו את עצמן בפני והחלו להעלות את הטיעונים שלהן לגבי הכיוון אליו ילך הסיפור מכאן (פחות או יותר האמצע). מבחינת כתיבת הסיפור, מיציתי את כל מה שניתן היה (במסגרת ההנחות לעיל) לכתוב מבלי להתחייב לכיוון אחד. עכשיו הגיע הזמן להחליט – ומרגע ההחלטה, אוכל להציב כמה נקודות ציון נוספות ולהמשיך להתקדם.

זו בקצרה, הסיבה להאטה בקצב הכתיבה בשבועות האחרונים.

אז איך מתקדמים? לכל אחד יש דרך להתמודד עם הדילמות האלה.

הדרך שלי היא לנסות לשחרר. מה הכוונה? אני מאמין שהסיפור כבר נמצא אצלי בתת מודע – כולל ההחלטה שאקח בקרוב. אני לא מאמין ב"השראה" ש"פתאום" יורדת אלי, כי אני מיוחד. אני לא. לכולנו יש תת מודע, ואני מאמין שמה שאחרים מכנים "השראה", היא בעצם היכולת למצוא דלתות אל התת מודע הזה. אחת הדרכים למצוא דלת היא… לא לחפש.

ובכל זאת, צריך לעשות משהו. צריך לתת ל"מיצי הכתיבה" לזרום. לא לתת לשריר הזה להתקרר ולהתכווץ. צריך לכתוב. אז אני כותב. את הפוסט הזה, כל מיני פיסות של "זרם תודעתי" לא מעובד ולא ערוך, שיחות דמיוניות בין הדמויות שלי, רעיונות לגבי סצינות שאני כן יודע שיגיעו, ועוד. ככל שאני כותב יותר, הסיכויים שהדלת הזו לתת מודע תציג את עצמה, יעלו. וכשהיא תיפתח, אני לא צריך חימום. מצמיד את הישבן לכיסא, את האצבעות למקלדת ויאללה מכבי.

אני מקווה ומאמין שבקרוב יהיו חדשות ונצורות.

• כי אני סומך על התהליך – הוא לא אכזב אותי בשלושה רומנים שכבר נכתבו
• כי אני לא מאמין במחסומי כתיבה. רק בחוסר מחוייבות, או שינוי סדר עדיפויות

עד כאן להפעם, ואם משהו מזה סייע בדרך כלשהי, תגידו לי. יש לי עוד 😉