תנו לי, תנו לי רוקנ'רול

בס"ד

לאחרונה מצאתי פודקאסט מעולה, באנגלית, ושמו Writer's routine.

כשם הפודקאסט, כן הוא. המגיש מארח סופרים שמדברים על שגרת הכתיבה שלהם, בפרטי פרטים. אני מוצא בזה המון. גם טיפים, גם השראה ובעיקר עידוד. מומלץ לכל כותב שאוהב ללמוד, ויודע אנגלית. אחד הדברים שעולים מדי פעם, הם כל מיני חפצים, שסופרים מסויימים, מחזיקים בקרבתם בשעה שהם כותבים. אצל חלק, אלה ספרים מסויימים שאולי עוזרים במחקר, או נותנים השראה. אצל אחרים אלו יצירות אומנות ויזואליות דווקא. ויש מי שמציבים לידם כל מיני דמויות, או אבנים או מה שזה לא יהיה, שמשום מה עוזר להם בתהליך – ואפילו ברמה הפסיכולוגית הבסיסית.

אני לא כותב במקום קבוע, ואין לי בכלל מקום לשום דבר מעבר למחשב וכוס קפה. אבל אם היה לי, אני חושב שהיו בסביבת הכתיבה שלי דמויות, או תמונות של כמה כוכבי רוק.

כן, כשחשבתי על זה, במהלך הקשבה לאחד מהפרקים, שאלתי את עצמי – באיזה סופר הייתי משתמש כהשראה? והאמת, לא חסרים כאלה. החל ברוברט סילברברג, דרך אסימוב, לה גווין, טד וויליאמס ודגלאס אדמס, וכלה בסטיבן קינג, מייקל קרייטון וג'ון גרישם (ועוד רבים וטובים).

אבל ככל שחשבתי על זה יותר, הגעתי למסקנה שזה לא יהיה נכון. באלה, אני משתמש כהשראה, בעיקר בתהליכי תכנון, ועיצוב למיניהם. אל אם יהיו לנגד עיני כשאני כותב, אני חושש שאולי אנסה לחקות אותם (ללא הצלחה), מה שרק יגמר בכישלון צורב.

אבל מה הקשר בין כוכבי רוק וכתיבה?

אז ברור, שלא כל אחד יכול להגיע למעמד של מוזה עבורי. רק יחידי סגולה, יכולים להתהדר בנוצות האלה. אבל אלה שכן ראויים, נותנים לא מעט השראה. ואלה שמות:

ג'יימס (ג'ייימממזזזההה) הטפילד

הסולן של מטאליקה, הוא ולא מלאך. אחד מהכותבים המוכשרים ביותר, בטח ובטח בעולם המטאל. אחד הבלתי מוערכים בעליל. כי מה למשוגע הזה, עם הזקנים המשונים, ולכתיבה או לרגישות? הוא הרי שואג, ועושה פרצופים. אבל מתחת למסך הגיטרות והבסים, ובתוך רעם התופים של לארס אולריך, יושבות מילים שכולן אומץ, וחשיפה אבסולוטית. הטפילד עבורי, הוא השראה של בן אדם פגום, מלא בשדים, שלמרות הפחד חושף את ליבו למיליוני אנשים. פחדים, מאבקים פנימיים, התמכרויות, נפילות, אגו. הכל על השולחן, ובשפה שמכבדת את התוכן. כן, זה רועש. אבל זה גם עמוק, ורהוט.

אז אם ג'יימס יכול, והוא חשוף למיליונים – הרי שגם אני, באלמוניותי, תוך הסתתרות מאחורי דמויות, יכול.

כריס קורנל

כריס הי"ד, הוא האמפתיה והחיפוש המתמיד אחרי האמת הגבוהה. אחד מהכותבים הכי רגישים, שהיה לי העונג לשמוע. מהפסקולים האהובים עלי, בזמן כתיבה, או סתם כשיש הזדמנות. בכתיבה שלו, ניכרת האמפתיה הגדולה שלו. גם באופן פרטי, וגם מבחינה חברתית, כריס חופר אל תוך הנפש ותובע את עצמו וסביבתו. כריס לא מסתפק ב"אני אוהב אותך, עזבת אותי, אני עצוב." הוא מחפש משמעות, ובוחן את היכולות שלנו לאהוב אחד את השני. הוא מסתכל מעבר לחיצוני, וקורא לנו פשוט לפוצץ את זה, כדי שמה שבפנים, האמת הגבוהה, תתגלה. ההשראה שאני שואב ממנו, עוזרת לי להבין את הדמויות שלי, מעבר למאפיינים ה"רגילים" שלהם. גם מעבר למוטיבציה הארצית והחומרית שלהם.

דיוויד גילמור

יש אנשים שמעדיפים את קלפטון, אבל כשאני חושב על יופי במושגים של מוזיקה, אני חושב על האיש הטוב מפינק פלויד. אני לא יכול להכביר במילים לגביו. אני רק יכול לומר שהוא הגיטריסט שבאמת גורם לי לרחף באוויר. אני לא יודע כמה פעמים חרשתי את הדיסקוגרפיה שלו, רק שתי מילים יכולות להעריך – לא מספיק. דיוויד גילמור הוא השראה של יופי, סגנון, ניצול החלל שנוצר בין מילים ומעשים.

טום פטי

קודם כל – אתה יכול להיות גרובי, אבל לעולם לא תהיה גרובי כמו טום פטי. דבר שני – לפטי ושוברי הלבבות שלו היה מוטו – Don't bore us, get to the chorus! שזה גאוני. פטי ידע שהיצירה שלו צריכה להיות משהו שהמאזין יהנה להקשיב לה, ואם אפשר שגם ירצה להזיז את הישבן בקצב. טום ידע לעשות מטעמים משלושה אקורדים. לייצר שירים אלמותיים, עם שכבות רבות, ועדיין קליטים ומהנים. אז ברור שהוא השראה עבורי. בסופו של דבר, אני מכוון אל קהל, וכדי שהקורא יהנה, עלי להימנע מלשעמם אותו.

יום אחד, כשאהיה גדול ויהיה לי מקום מסודר לכתיבה, יהיו שם תמונות (או אולי בובות) של ארבעת המופלאים האלה. בינתיים, הם ימשיכו ללוות אותי באוזניות שמנתקות אותי לכמה רגעים מהמציאות, ובשאיפה, עוזרות לי להעביר אל הדף כל מיני דברים מהתת מודע.

נהניתם? ספרו לחבריכם

מי נותן לכם השראה?

אם יש לכם מה לומר בנושא, הרגישו חופשי להגיב ממש כאן למטה.