בס"ד
אז בפעם שעברה, דיברנו על מבט אופטימי על כתיבה, ואמרתי שנחזור לדבר על זה בקרוב, עם כמה הצעות מעשיות. אז הנה לפניכם כמה מהן, לבחינתכן ולבחירתכם.
קצת מתיחות לפני הריצה
לפעמים אנחנו מתיישבים לכתוב מהר מדי. הכנו לעצמנו את המקום, עם כל מה שאנחנו צריכים, ואפילו זמן יש ברשותינו, ו…עכשיו מה? על המסך מרצד לו מסמך ריק, ונכנסנו לסוג של פאניקה. "מה אני אכתוב עכשיו? מה יש לי להגיד?". לפעמים אנחנו יודעים מה אנחנו רוצים לכתוב כרעיון, וברגע שהתיישבנו – נעלמו להן המילים.
טריק מפורסם שיכול לעזור הוא לקחת דף וכלי כתיבה, לכוון שעון עצר לדקה, או שתיים, ולהתחיל לכתוב כל דבר שעולה בראש. זה לא חייב להיות סיפור, או שיר או כל סוג של יצירה. ההיפך. כל הרעש שיש לנו בין האזניים. החוקים פשוטים. לא מפסיקים לכתוב לרגע, לא מנקדים, ולא עוצרים כדי לתקן שגיאת כתיב. דקה של כתיבה – אפילו אם דקה שלימה חזרנו על המשפט "לא יודע מה לכתוב". המטרה היא לא היצירה, אלא שחרור.
ומה אם זה לא עובד?
ראשית נזכור שלא קרה כלום. אפשר בהחלט לעשות עוד סיבוב. ישנה גם האפשרות שאנחנו לא מוכנים לשלב של לשבת ולכתוב. זה לא אומר שאנחנו לא יכולים ליצור.
אמר סופר אחד, שאני לא זוכר את שמו, משפט חכם מאוד: אנחנו לא יוצרים רק כשאנחנו מבצעים את הפעולה הטכנית של כתיבה. אנחנו עוסקים ביצירה גם בכך שאנחנו פועלים לשחרור התת מודע שלנו, ומציאת הדלת אליו. וזה יכול לקרות בכל מיני מצבים. הליכה, או ריצה, או פעילות גופנית כלשהי, ישיבה וצפייה בסביבה (האנושית והלא), או גם שכיבה בעיניים עצומות ושיוט במחשבות. בגדול – הכל הולך.
גם במהלך הכתיבה, ניתן לייצר חלונות כאלה. נניח – אנחנו קובעים לעצמנו כתיבה במשך חצי שעה, או אולי ארבעים וחמש דקות, ואחריה הפסקה מתודית של רבע שעה לבהייה חסרת תכלית לכאורה בסובב אותנו, ושוב ישיבה לכתוב. והכי חשוב, למצוא את האיזון בין מחוייבות לכתיבה (אם זו קיימת בנו), לבין מתן הרשות להרים את העט מהנייר (או את האצבעות מהמקלדת), כדי לחשוב.
אם אתם כמוני, אולי מה שיעבוד זה מטרתיות בכתיבה
הכוונה כאן איננה ספירת מילים. כשאני ניגש לכתיבה, אני לרוב מתיישב בידיעה של מה אני רוצה להשיג בפרק הזמן שהקצבתי לזה. סצינה? שתיים? זה יכול להיות כל סוג של מסגרת. יתרה מכך. מכיוון שאני משתדל להשתמש בזמן "פנוי" למחשבה על מה שאני רוצה לכתוב, לרוב אני גם מתיישב עם משהו – גולמי ככל שיהיה – בראש, שרק מחכה לעבור אל הכתב. ככה, אני מתחיל במשהו, ולרוב – לא תמיד – האנרציה היצירתית לוקחת אותי עד למטרה. ואם לא – אז לא. יש את הסשן הבא.
מתי בפעם האחרונה קראת איזה ספר טוב?
כואב לי לשמוע אנשים שיושבים לכתוב, ולא קוראים בעצמם… ספר טוב, כזה שאני נהנה לקרוא, הוא אחד מהמורים הכי טובים שלי. ממה אני נהנה? מה גרם לי להעביר דף ועוד אחד ועד הסוף? מה בכתיבה של הסופר\ת גרם לי להרגיש משהו עמוק וחזק? אני לא מדבר חלילה על העתקה של תוכן, אבל בהחלט ראוי ללמוד טכניקה. ומה אם "בסך הכל" נעשיר את אוצר המילים שלנו? האם אין כאן רווח?
ולסיום, כמובן תמיד אפשר למצוא תרגילי כתיבה למיניהם.
ישנם איספור תרגילי כתיבה, וניתן למצוא אותם בקלות בגוגל. אני כמובן ממליץ לנסות, אבל הנה כמה הצעות ייעול:
- אם אני עובד על משהו ספציפי, רומן, סיפור קצר, וכו' – אם התרגיל עצמו הוא לעשות את אותו הדבר, הייתי נמנע. הפוקוס, בכל זאת צריך להיות על מה שאני רוצה לכתוב.
- לפני שאחפש תרגיל, אשאל את עצמי – ממה אני הכי פחות נהנה? האם אני מרגיש תסכול בבואי לכתוב דיאלוג? האם אין לי מושג איך לכתוב תיאור נוף? וכו'. התשובה תעזור לי להתמקד, ואחפש תרגיל שיעזור לי להתמודד עם זה.
- לא כל תרגיל עובד על כולנו, ולרוב יעבוד אחרת על כל אחד. לא נתלה את כל יהבנו בתרגיל זה או אחר. המטרה היא לכתוב, וכל פעם שאנחנו עושים את זה, אנחנו מעשירים את ארגז הכלים. בלי לחץ.
אני מקווה שמצאתם בדברים ערך, וכמובן שעוד נשוב לדבר על זה בעתיד, עם עוד זוויות על הכתיבה.
אשמח לשמוע את דעתכם, והרגישו חופשי לשתף וכל ענייני המדיה החברתית למיניה.
גיל שלו 