תחשוב טוב – יהיה טוב (מבט אופטימי על כתיבה)

בס"ד

היום אני רוצה לומר לכל מי שעוסק בכתיבה, ובעיקר לאלה שמאוד רוצים, וחוששים – לכו על זה! מה בעצם עוצר אדם שרוצה לכתוב מלעשות את זה? אני מכיר כמה סיבות:

  • אני לא יודע איך
  • הסיפור שלי מאוד אישי ומפחידה אותי החשיפה
  • מי בכלל ירצה לקרוא את זה? (או בשמה האחר: אני לא מספיק טוב)
  • אין בזה כסף. לא שווה את ההשקעה

אני מניח שישנן עוד סיבות, אבל את אלה שמעתי ברוב המקרים. כולן לגיטימיות, וגם אני נתתי אותן, כשנשאלתי למה בעצם אני לא מוציא שום דבר לאור. אפשר לזהות מכנה משותף לסיבות הפופולריות הללו. "אני". בכל המקרים, התירוץ קשור יותר בעצמי, מאשר באחרים. ורק השאלה הבאה נותרה – אז מה?

אז מה אם אני לא יודע איך?

פעם גם לא ידעתי לנגן אפילו אקורד אחד בגיטרה. פעם לא ידעתי לקשור שרוכים. אגלה לכם סוד שלמדתי מכמה סופרים – היכולת לכתוב אינה כוח על, שנרכש בעקיצת עכביש שנחשף לקרינה. היכולת לכתוב היא טכנית. כמו לקשור שרוכים. היכולת להוציא רעיון מראשי, ולהעביר אותו אל הנייר באופן שיצור חוויה אצל מישהו אחר – פה כבר יש עניין של נטיות כאלה ואחרות. אבל – ואת זה אומרים סופרים מאוד מצליחים – האהבה לכתיבה ולקריאה, יכולה לגשר על פערים עצומים.

אז מה אם הסיפור שלי מאוד אישי?

בנוגע לסוגיית הסיפור האישי ניתנה לנו הבחירה. האם אנחנו חזקים מספיק, כדי לשתף? אם לא, אז אין סיבה להתעקש. אבל אולי ישנה חלופה ראויה? אולי אנחנו מוציאים את עצמנו מהמשוואה? אולי אני יכול לספר סיפור על "מישהו אחר"? אולי הדברים האלה, שמצד אחד אני מכיר באופן הכי אינטימי שאפשר, ומצד שני מפחיד אותי לשתף, אולי הדברים האלה יכולים לצאת כסיפור על דמות דמיונית? זו תהיה דמות כלל לא רעה, שכן אני מכיר אותה מצוין. לכל הפחות, יש לסיפור שלי חוזקה מובנית.

אז מה אם לאיש אין כל מוטיבציה לקרוא את מה שכתבתי?

פה נבלה את רוב זמננו, כי בסופו של דבר, פה קבור הכלב. ונתחיל בספויילר: תחושת ה"מתחזה" הזו יכולה להישאר עם הכותב,  בעצימות משתנה, לאורך זמן וגם אחרי שכבר הוציא ספר/ים לאור.

ראשית, אנחנו יכולים לכתוב למגירה הכל. היא לא תגכח ולא תלהג. ולמה לעשות את זה? הרי אנחנו לא מוציאים את הסיפור הזה לאור. לא חבל על המאמץ?

אז זהו שלא.

אולי אחרי שנכתוב את כל הסיפור, נשנה את דעתנו? ואז יהיה לנו סיפור ביד. ואולי כשנסיים, נבין שדרך העבודה על הסיפור הזה, קיבלנו שיעורים חשובים? הגענו לתובנות חשובות שגרמו לכתיבה שלנו להשתפר? אולי האמונה שלי ביכולות שלי תגדל? אולי אוכל לשפר את הסיפור הזה? ואולי פשוט אכתוב – כגרסא המשופרת שלי – סיפור חדש, אותו ארגיש שדווקא יש מי שירצה לקרוא? ואולי… אולי יש כמה דרכים להתמודדות עם הרגשת החוסר הזו? אני לא רואה את עצמי ראוי להיות סופר? אז אולי ישנן דרכים להגיע לנקודה בה אראה את עצמי כראוי?

הדרך הכי טריוויאלית לכאורה היא ללכת לסדנאת כתיבה (אהמ… דברו איתי), או קורס, או כל סוג של הדרכה מובנית. זה גם עשוי לענות על הצורך שעלה בתירוץ הראשון (לא יודע איך). אבל גם אחרי הכשרה ברמה זו או אחרת, הבחירה עדיין בידינו וכך גם הרגשת הביטחון. אולי עכשיו אנחנו יודעים איך, אבל לא מאמינים ביכולת שלנו להוציא את הידע מהכוח אל הפועל.

אז הנה כמה המלצות של מי שכאמור בעצמו נתן חלק מהסיבות איתן פתחנו:

  1. כתיבה במבט חיובי: אם הגענו עד הלום, כנראה שיש בנו רצון לכתוב, ולא סתם עניין. משהו דוחף בתוכנו לכיוון. אז בואו נתחיל לכתוב, ונעשה זאת במחשבה חיובית. נשים בצד את עניין ההוצאה לאור, ונתרכז ביצירה. חוויית היצירה יכולה להיות – בפני עצמה – עוצמתית ומספקת. אז למה לא להתיישב אליה בהתרגשות, ומתוך ציפיה למשהו טוב? כהצהרה, בואו נחליט לעשות משהו בשביל הנפש שלנו.
  2. הפיכה שיפוטית: בואו ניקח בולדוזר ונשטח את בית המשפט העליון. לא זה שבירושלים. זה שנמצא אצלנו בראש, ולעולם לא יוצא לפגרה. זה שכל הזמן מרשיע אותנו בעבירת "התחזות" ו"הונאה". למה, מי הוא? הכותב הוא הריבון! בואו נתחיל את הכתיבה כשהמבקר הספרותי שלנו במצב "השתק". אנחנו עוד נחזור אליו, אבל בזמן שאנחנו ניגשים – וזה חשוב עוד יותר בפעם הראשונה – ליצירה, אנחנו מתעלמים ממנו לחלוטין!
  3. אין אדם מוציא לאור סיפור שלא נכתב: סדר העדיפויות שלנו צריך להיות – לסיים. לשם כך (ושוב, זה קריטי בעיקר בפעם הראשונה) באו שני הסעיפים הקודמים. נשב לכתוב מתוך מטרה לסיים. לפני הכל. איכות זה חשוב. אבל איכות מיוחסת למוצר, ואם אין מוצר אז אין מה לדבר על איכותו.
  4. תיאום ציפיות מציאותי: הזמן שלנו מחולק לכל מיני נושאים. משפחה, עבודה, סידורים, וכל מה שמרכיב את "החיים עצמם". אז בואו ניצור לנו פלח זמן, בתוך העוגה הזו, לכתיבה. הנפש חשובה לא פחות. ובעיקר נבין שזה ייקח זמן. לא מציאותי לצפות שבפרץ השראה חד פעמי וקצר, נוציא מתוכנו סיפור ראוי.
  5. הנה המלצה של ד"ר ג'ורדן פיטרסון שתופשת גם בעניין זה. אל תשוו את עצמכם לאיש. ואם אתם חייבים השוואות, אז השוו את עצמכם היום, למי שהייתם בעבר. ואם אתם חייבים, עשו זאת רק כדי לקבל איתות לגבי המגמה. וביננו? זה לא הזמן להשוואות כלל.
  6. תהליך הכתיבה מכונה תהליך, כי הוא מורכב מכמה וכמה משימות. אחת מהן היא כתיבת הסיפור. אבל יש עבודה על העלילה, על הדמויות, יש מחקר וכו'. אם אני תקוע באחת, לרוב אני יכול לבחור להתמקד באחרת, וכך לא ליצור תחושה של תקיעה, או חסימה. יש משימה כזו שמעניינת אתכם באופן משמעותי יותר? אם אפשר להתחיל איתה, זה בהחלט יכול ליצור מומנטום. בחזרה לסעיף 3 – יותר חשוב לסיים את הטיוטה הראשונה, מאשר להיות מושלם. לכן היא נקראת טיוטה.

אני מקווה שנתתי חומר למחשבה, ועוד נחזור לסוגיה הזו בקרוב, עם כמה הצעות מאוד מעשיות.

בינתיים, הרגישו חופשי לשתף, להעיר ולהאיר, ממש פה למטה. 

One thought on “תחשוב טוב – יהיה טוב (מבט אופטימי על כתיבה)

כתיבת תגובה