קצר: ניל פרגוסון על הבריחה אל משברים גלובליים

בס"ד

באחד הפרקים האחרונים של הפודקאסט של ג'ורדן פיטרסון (קבלו המלצה חמה), התארח ד"ר ניל פרגוסון, לשיחה  תחת הכותרת "סוף העולם". השיחה נסובה סביב כמה וכמה רעיונות מעניינים:

• "סוף העולם" מנקודות מבט חילוניות/דתיות.
• דת המדעיזם (תודה רבה, ניל פרגוסון).
• מדע ומוסר.
• טוטאליטריאניזם – הסכנה הגדולה והממשית מכולן.

אבל מה שעניין אותי יותר מכל, היה הרעיון הנוסף שעלה בשיחה, ואליו אני רוצה להתייחס. העיקרון פשוט, אבל כמו הרבה התנהגויות אנושיות, לרוב אנחנו לא עוצרים לחשוב מדוע אנחנו נוהגים כך. שינה מרובה, בהרבה מקרים מעידה על סוג של בריחה מהמציאות. ההתכרבלות בשמיכות, מעידה במידה מסויימת על מגננה (גם מהמציאות). לא תמיד, ולא כל אחד ולא בכל  סיטואציה, אבל כן ניתן להתייחס לאלה כאל  אינדיקציות, או לכל הפחות כמשהו שאפשר לשאול לגביו את השאלות.

פרגוסון נתן כדוגמא לרעיון שלו אנשים כמו גרטה תונברג, כדוגמא קלאסית לנטיה של רבים מאיתנו (כולל עבדכם הנאמן) להתמקד באסונות גדולים, בעיות גלובליות (אמיתיות או מונפצות, זה ממש לא משנה). בין אם מדובר באירועים שיש להם סיכוי רלוונטי כלשהו להתממש, ובין אם מדובר בדברים מאוד רחוקים, גם בזמן, גם גיאוגרפית וגם בממשות.

זה נראה טוב לכאורה. ומה רע בלהיות אדם "ערכי" שדואג לסביבה, וליתומים בארץ רחוקה? מה בעייתי בלדאוג לעתיד נכדי נכדינו? זה הרי שיא האלטרואיזם, וזה רעיון חילוני ואמוני כאחד שאין שני לו. הבעיה, לפי ד"ר פרגוסון – ואני מציע שנחשוב על זה בכנות, לפחות בינינו לבין עצמנו – היא שלא מעט מאיתנו משתמשים בזה כעוד סוג של מנגנון הגנה.

כשאנחנו עסוקים בבעיות גדולות, רחוקות, שמחזיקות בתוכן פוטנציאל של השפעה על מספר רב של אנשים, אנחנו עושים את זה לרוב, במקום להתעסק בבעיות "קטנות" וקרובות מאוד לבית – קרי: הבעיות מהן אנחנו סובלים. כשאנחנו מפגינים כדי להעלות את המודעות למשבר גלובאלי, או מה שנקרא – אקטיביסטים, אנחנו גם מרגישים טוב עם עצמנו, וגם מרגישים שאנחנו עושים משהו לטובת החיים שלנו ושל כלל העולם.

בזמן שאנחנו עסוקים בזה, כדאי שנחשוב על כמה נקודות:

• ההשפעה שלנו על אותן "בעיות גדולות" מוגבלת מאוד, ובחלק מהמקרים אינה קיימת כלל. זה מבלי להיכנס לניתוח האם הן בעיות כלל, או רק חשש לא מבוסס.
• ובעיקר, בזמן הזה אנחנו לא מסתכלים פנימה, אלא רק החוצה. אנחנו מתמקדים ב"מה לא בסדר בעולם?" במקום להתעסק ב"מה לא בסדר אצלי?"

ג'ורדן פיטרסון מייעץ בספרו המפורסם לעשות סדר אצלך בבית, לפני שתצא להטיף למישהו אחר שמבולגן אצלו. חז"ל אמרו "הפוסל – במומו פוסל". מה דחוף לנו לצאת ולקרוא לכל העולם לשנות את דרכו? האם אנחנו כאלה צדיקים? האם לא דחוף יותר לטפל, כל אחד, בביתו? ויותר מכך – האם לא יותר נכון להתעסק בתיקון המידות שלי, כי על זה יש לי הרבה יותר השפעה? האם לא יותר ראוי שאתמקד במידותי, כדי שאם כך אנהג, כך אשפיע על העולם?

ובחזרה לגברת תונברג – ברור עכשיו למה ד"ר פרגוסון השתמש בה כדוגמא?

בכלל, הפרק הזה מומלץ בחום.

אשמח לשמוע את דעתכם, אם תרצו להשאיר תגובה ממש פה למטה. הרגישו חופשי לשתף.