בס"ד
הרשו לי לפתוח ישר ולעניין, עם כמה נקודות התייחסות, ונמשיך משם:
- השבוע פורסם סקר בארה"ב שמראה שכ 75% מהאמריקאים תומכים בישראל, ופעולותיה בעזה (תודה רבה, אמריקה!). כשחופרים מעט לעומקו של הסקר, רואים שכשמדובר באוכלוסיה צעירה, התמיכה יורדת, באופן משמעותי, ורק כ 49% אחוזים תומכים.
- ברחבי העולם המערבי (ופחות מעניין מבחינתי העולם הערבי בהקשר הזה), רוב ההפגנות – בטח הרועשות והגדולות יותר, הן מצידם של המתנגדים לישראל.
- בכל מדינה מערבית, נרשמת בשבועות האחרונים עליה חדה, במספר האירועים בעלי אופי אנטישמי וחומרתם.
- רשתות התקשורת (וביתר שאת הבי בי סי, ועוד מריעין בישין) מוציאות ידיעות שמתגלות כשקריות לחלוטין, כולן מציירות את ישראל באור שלילי.
- שרת הפנים של בריטניה, סואלה ברוורמן, מפוטרת אחרי שהעלתה טענות לגבי אופיין של ההפגנות נגד ישראל, ואוזלת ידה של המשטרה הבריטית.
ישנן עוד לא מעט נקודות, אבל לצורך הדיון אסתפק באלה.
אבל ממש ממש, לפני שבאמת נדבר, הרשו לי לציין עוד נקודת התייחסות שהולכת ונשכחת מליבם ותודעתם של רבים (מחוץ לעמנו):
ב 7 לאוקטובר, חדרו לתחומה הריבוני של מדינת ישראל, אלפי מחבלים (במדים או בלי). הם טבחו, אנסו, התעללו וחטפו אלפי ישראלים, יהודים ולא יהודים (כיוונו ליהודים כמובן). הם עשו את זה תוך הפגנת שמחה בלתי ניתנת לריסון. הם תיעדו את מעשיהם והתרברבו בהם. כשחזרו חלק מהם לרצועת עזה, הקהל קיבל אותם בצהלות שמחה, סוכריות ותצוגת השפלה כלפי חטופים ישראלים. ישראל פתחה באופן מיידי במתקפה על החמאס ועוזריהם ברצועה, לא לפני שעברו כשלושה שבועות, בהם עשתה ככל שיכלה, על מנת לפנות אזרחים מהאיזורים שבכוונתה לתקוף.
ועכשיו, נוכל לדבר על האמת.
כשמסתכלים על ישראל וארה"ב, מגלים שלמרות כמה הבדלים משמעותיים כגון משטר נשיאותי מול משטר פרלמנטרי, או סוג של קפיטליזם מול סוג של סוציאליזם, מבחינה תרבותית, הדמיון גדול יותר. שתי מדינות שמעודדות (או לכל הפחות מאפשרות) לכל אחד ליזום, ליצור ולייצר. מדינות שנשענות על ערכים שמקורם בתנ"ך ובברית החדשה. מדינות שמעריכות השכלה ותרבות. מדינות בהן למחקר מדעי יש גם מעמד וגם חשיבות גדולה (לפחות היה). מדינות שבאופן מסורתי תורמות לעולם, ידע וסיוע הומניטרי.
זה מסביר לדעתי טוב, את אותם 75 אחוזי תמיכה בקרב כלל הציבור האמריקאי לישראל. ישנם אנשים באמריקה שלא מעניין אותם המזרח התיכון, כאלה שרוצים שארצם תתמקד בה, ולא במדינות זרות ויש גם כאלה שפשוט מתנגדים למדיניות ישראל.
אבל איך נסביר, אם כן, את הירידה המשמעותית בתמיכה, בקרב האוכלוסיה הצעירה? האם היא חייה בארה"ב אחרת? התשובה היא… כן. הם גרים באותו מקום גיאוגרפי ממש, אבל בארה"ב אחרת לגמרי.
כששמעתי את הנתון, לא הופתעתי כלל. כדי להבין, צריך רק להביט אחורה, על שני העשורים האחרונים (ואף יותר, אבל שני העשורים האחרונים ביתר שאת) ולראות מה התרחש שם (ובמקומות רבים אחרים). הדורות היותר ותיקים של האמריקאים היו יותר מסורתיים, יותר פטריוטים, יותר מבוססי מחקר. וכן, אין דרך אחרת לומר את זה – יותר אמריקאים.
בעשורים האחרונים בעיקר, התחיל להתממש באופן רשמי, מוצהר ואינטנסיבי, יישום של אג'נדה פרוגרסיבית שכלל בין היתר נושאים של "הכלה" ו"איפשור" של מושגים חדשים, בחינה מחודשת של ההסטוריה האמריקאית, והעולמית, ועיצוב דעת קהל (אני משתמש במונח רך מאוד כאן) לשורה של ערכים חדשים לאומה הותיקה הזו.
כשלעצמם, לכל הצעדים והמושגים המקיפים אותם, יש יופי של שמות, וכשלעצמם הם ראויים. אנחנו בהחלט רוצים להכיל אנשים, לאפשר לכל אחד להגשים, להיות ביקורתיים כשצריך ולהיות פתוחים לרעיונות חדשים.
אז איפה הבעיה?
הבעיה היא שאנחנו לא עוצרים לרגע, ושואלים – על מה נשענים הרעיונות החדשים האלה? מה עומד מאחורי סט הערכים החדשים שבאים לפתחנו, ובעיקר – האם הם מוצעים לנו, לבחירה? או שמא, הם נבחרו עבורינו, ואי עמידה בהם כרוכה בענישה חמורה?
קצרה היריעה בפורמט הזה, מכדי להתייחס עד היסוד לכל אחת מהשאלות האלה, אבל אני רוצה להציע כמה תשובות, ואשמח לשמוע דיעות לגבי התשובות הללו.
הרעיונות החדשים האלה נשענים, כפי שתמיד מתחילים רעיונות – מהסוף. אנחנו מדמיינים לעצמנו עולם מושלם, מתארים לעצמנו מיהם האנשים האלה שחיים בו, ורושמים לעצמנו סדר פעולות. אם נפעל בצורה כזו וכזו, אז העולם יהיה פשוט מושלם. יופי. ועכשיו, בואו ניישם. אה, ומי שלא – אז "נבטל" אותו, כי אנחנו רוצים עולם מושלם. מזכיר לכם משהו? (רמז: מארקס, לנין, סטאלין, היט…)
הערכים החדשים, שנגזרים אף הם מתוך האוטופיה שאנחנו מדמיינים, נשענים על "מה שמרגיש לי נכון". מרגיש לי נכון להגן על חלשים. מרגיש לי נכון לוודא שלכולם טוב. מרגיש לי נכון שכל אחד יוכל לחיות איפה שהוא רוצה, ולעשות מה שהוא רוצה – כמובן, כל עוד הוא לא פוגע במישהו אחר.
הכל טוב ויפה. אני בעד. אבל יש רק בעיה קטנה, שאם רק נפתור אותה, כל חלקי הפאזל ישתלבו להם באופן מושלם, כמו העולם שאנחנו רוצים ליצור. הבעיה היא שיצר האדם רע מנעוריו… ככה קוראים לזה הדוסים. בחילונית זה נקרא, כל אחד לעצמו. כל אדם (כן, גם אני), רוצה שיהיה לו טוב וגם כשאיאבק עם עצמי על מנת לנצח את האגואיזם שלי, זה יהיה קשה מאוד, ולפעמים גם אפול (בואו, לרוב אפול) כמה צעדים לאחור. זו – האמת.
זה ממש קשה, כך מסתבר, לפתור את הבעיה הזו עם האמת.
אז נכון שהקב"ה מציע לנו סט של כלים להילחם ביצר הרע של עצמנו, אבל למי יש זמן או כוח, בחייאת? אולי נבדוק אצל פסיכולוג או איש מקצוע חילוני, בלי חוקים כאלה נוקשים? אה, באסה… הפסיכולוג אומר לנו שאנחנו חייבים לקחת אחריות על מעשינו, ולא להסיט את האשמה לגורם חיצוני.
בקיצור, בעיה. האמת הזאת. מה עוד אפשר לעשות, כדי להתמודד איתה?
ואז באו כמה אנשים מאוד חכמים, ואמרו – מה הבעיה? למה, יש רק אמת אחת? מי אמר? אפשר פשוט לומר – "זו האמת שלי".
הוקוס פוקוס! אין יותר דילמה. ומכאן מגיע סט הערכים החדש. הלאה המוסר הפוריטני המעיק של הדוסים! הלאה המגבלות הדרקוניות של הכנסיה! לעזאזל עם הנוקשות הזאת של "לא תנאף"! במי זה פוגע? (מה שקורה בוגאס נשאר בוגאס, קריצה קריצה) ומה בכלל הקטע הזה של "לא תענה ברעך עד שקר"? מה זה שקר? זו האמת שלי! ומי אתה בכלל שתגיד לי שאני משקר? אה… אתה כנראה גזען\מיזוגן\קסנופוב\שוביניסט\<>יסט.
את הדור האמריקאי (והאירופי, וחלק לא מבוטל ממנו אנו) חינכו כבר שני עשורים ומעלה, על סט ערכים שרוצה ליצור עולם מושלם, אבל בהתעלמו מהאמת, הוא יוצר אך ורק בלבול. ההסטוריה המערבית נכתבה מחדש, ע"י אנשים ששונאים את עצמם, בגלל מעשים באמת איומים שנעשו בעבר הרחוק, ובגלל רגשות אשמה שמעודדים ע"י הרצון להכיל אחרים (כי, אי אפשר פשוט… להכיל אחרים בלי להלקות את עצמי יומם ולילה..), ולאפשר להם. וההסטוריה הזו מעוצבת מחדש, מתוך התפישה הרדודה של: החזק הוא רע ויש לגנותו, החלש מסכן ויש לתמוך בו.
יש פה שיחרור סיטונאי מאחריות האדם לגורלו. אני לא מתעלם מנסיבות חיים, ברור שאלה משפיעות באופן משמעותי על חיי האדם. אני גם לא אומר שאדם חלש, יינטש לגורלו, חלילה וחס. אני אומר שצריך להבין מדוע אדם זה או אחר חזק או חלש. ורק מתוך הבנת הגורמים למצבו – באמת, ולא בסיסמא – ניתן יהיה למצוא דרך לשנות את המציאות הזו. אם אדם סובל מנכות, ולא יכול לעבוד, חובה על החזק לעזור לו. אם האדם חזק, כי עבד קשה ובהגינות, והעלה את עצמו מבחינה חומרית למעמד מסויים, הרי אין בזה כל גנאי. אבל אם אנחנו מקבלים את הפרדיגמה הפרוגרסיבית, עליה מחונכים כבר כמה דורות, אז האם יש פלא שבקונפליקט הזה, יש ביטוי כל כך נרחב וקולני לתמיכה באנשים שביצעו את אחד מהפשעים הגדולים ביותר נגד האנושות בעידן המודרני?
הרי, העזתיים חלשים. ישראל חזקה. על פי חוקי העולם החדש, עולם הפוסט-אמת, החלשים ראויים לתמיכה, והחזקים לגינוי.
לכן, אין פלא כלל שרק מחצית מהצעירים בארה"ב תומכים בישראל. לכן אין פלא כלל וכלל שאנשי BLM מתנהגים בצביעות ורשעות, הרי הם אמורים להזדהות עם מדוכאים, ומיהם המדוכאים? כמובן, באופן אוטומטי – החלשים.
לכן, לצד המוני מהגרים באירופה ובארה"ב שמצד אחד נהנים מכל מה שיש למערב להציע, ומצד שני שונאים אותו שנאת מוות על בסיס האמת שלהם, אנחנו רואים המון מערביים שמצטרפים לצעדות השנאה האלה. אגב, כששואלים אותם מדוע, הם כמובן עונים את התשובות הצפויות שמבוססות על שקרים ועלילות דם – או בשמן המכובס, מעומלן ומקופל – האמת שלהם.
לכן יש עליה חדה באנטישמיות. כי למי יש כוח לאמת? בחייאת נו. יש לי התניה לטפח. לימדו אותי שהחלש ראוי לתמיכה, וישראל הזאת שמתעקשת תמיד לבנות, לייצר, לפתח, להתקדם וחמור מהכל – להצליח, היא חזקה, ומכך שהיא מדכאת, וראוייה לכל גנאי. אבל אל תקראו לי אנטישמי, אני "אנטי ציוני", כי זו האמת שלי. ואל תספרו לי על השואה, כי האמת שלי היא שזה פרופגאנדה ציונית שלא באמת קרתה.
לכן, רשתות תקשורת רבות פשוט משדרות דברים. עזבו התייחסות למקורות, או הבאתן בכלל. יש נראטיב, או בשמו האמיתי – האמת שלי. נגמר הדיווח החדשותי.
לכן מפוטרת שרה בממשלת בריטניה, וזה הפאנץ'.
כי היא דיברה אמת. והאמת דורשת לקיחת אחריות. וחלילה לנו מלקחת אחריות, כי בכך, אנחנו עלולים להודות באמת – שיש רק אמת אחת. אם נודה שיש רק אמת אחת, אז יקרוס לנו כל מגדל הקלפים, ולא נגיע לעולם המושלם שאנחנו בונים ואולי אפילו נצטרך – רחמנא ליצלן – להיצמד למוסר שדורש מאיתנו להתאמץ.
ואיך אומרים הצעירים? לא בא לי.
גיל שלו 