ככה עושים טלוויזיה – סדרה על סדרות (פרק ח')

בס"ד

כבר זמן מה שרציתי לכתוב סדרה על סדרות הטלוויזיה האהובות עלי, ועכשיו הגיע הזמן להפסיק לרצות ולהתחיל לכתוב. מבחינתי מדובר בסדרות הטובות שנוצרו אי פעם, ומכיוון שהדבר מורכב, לא אסתפק בטור דירוג בודד אלא בסדרה שתנסה להעמיק (שלא לומר לחפור). סדר הכתיבה יהיה כלפי מעלה, מה שלא אומר שהסדרה הזו רעה, אלא רק שישנן עדיין טובות יותר.

אני מזמין אתכם להצטרף, עם אזהרה ברורה מאליה – ספויילרים!

הסופראנוס \ The Sopranos

יוצר: דיוויד צ'ייס

עונות: 6

בינואר 1999 עלה הפרק הראשון בסדרה הזו, שברבות מאוד מהרשימות, מדורגת ראשונה. הפרק האחרון עלה ביוני 2007.

מה מיוחד

כמה דברים מיוחדים וראשוניים. נתחיל בזה שמדובר על סיפור שמתרחש פחות או יותר בתקופה בה שודר, שזה הרבה פחות נפוץ. בניגוד לאינספור יצירות שמתמקדות במאפיה בארה"ב, היא לא עוקבת בהכרח אחרי האיש הכי חזק, או המשפחה הכי חזקה ב"ענף". והגיבור – האיש שאמור להיות הסופר אלפא גבר גבר – סובל מהתקפי חרדה! זה לא פחות ממהפכני בכל הנוגע לסיפורי מאפיה, וכאילו שזה לא מספיק – הוא עוד הולך, רחמנא ליצלן, לטיפול פסיכולוגי! וכאילו זה לא מספיק – הטיפול ממש לא מוצנע בתסריט, אלא מהווה חלק משמעותי ביותר בחוויית הצופה. וכמובן שאי אפשר לקחת ממנה את הבחירה המקורית בזמנו, להוביל את הסיפור עם אנטי גיבור מובהק. אין מה לומר, מהבחינה של מה עושה סדרה ייחודית, זה כנראה התסריט הכי מיוחד שהגיע למסך.

שחקנים מובילים

הקאסט אינסופי…בראש המשפחה והסדרה, כמובן ג'יימס גאנדולפיני כטוני סופראנו. אשתו, כרמלה מגולמת באומנות ע"י אידי פאלקו. לוריין בראקו בתפקיד הפסיכולוגית ד"ר מלפי. מייקל אימפריולי משחק את אחיינו של טוני, כריס מולטיסאנטי. את חברתו אדריאנה משחקת דריאה די מתאו. שאר הכנופייה כוללת גם את סטיב ואן זאנט (גיטריסט האי סטריט באנד של ברוס ספרינגסטין) כסילביו דאנטה, טוני סיריקו כפולי גוטיירי, סטיב שיריקה כבובי "בקאלה" , וינסנט פסטורה כסאלבטורה (פוסי) בונפסיירו, וג'וזף גנאסקולי כויטו ספאטפורה. לטוני וכרמלה יש שני ילדים, מדו, שמגולמת ע"י ג'יימי לין סיגלר, ואיי ג'יי אותו מגלם רוברט איילר. האח הבכור לבית סופראנו, הוא ג'וניור, אותו מגלם דומיניק שיאניז (צ'יאניז?). ועוד ועוד…

פיתוח דמויות

• טוני סופראנו – טוני מתחיל כבכיר במשפחת הפשע המובילה בניו ג'רזי, אבל לא כראש משפחה. טוני נגוע בכל המאפיינים שאנחנו מכירים מעולם הקולנוע של המאפיה, כולל הומופוביה וניחוחות גזענות. הוא איש משפחה – כמו שמאפיונר איטלקי יכול, קרי עם מאהבת או שתיים בצד, וציות עיוור של שאר בני משפחה – אבל בעיקר, טוני הוא יציר כפייה של אמו. הוא מסיים את המסע שלו, לאורך הסדרה, לא שונה באופן מהותי מהנקודה בה התחיל – וזה למרות שעמדה לרשותו פסיכולוגית כד"ר מלפי. הוא בעיקר למד ממנה, איך להמשיך ולעשות מה שהוא רוצה, רק עם פחות התקפי חרדה. עיקר ההתפתחות שלו היא עלילתית, בכך שהוא עולה במעמדו בתוך עולם הפשע, ופחות אישיותית.
• כרמלה סופראנו – מתחילה כאשה שמוכנה לעצום עין לגבי "עסקיו" של בעלה, ולהינות מפירותיה. ברגע שהמציאות של בגידותיו של טוני מכה בה, מתחיל המשבר ביניהם, כמו גם תהליך של בחינה עצמית מסויימת שלמרות שגרם לה לסבל רב, לא הספיק כדי להניע אותה להתנתקות אמיתית מטוני ועולם הפשע. כרמלה מוצאת כל פעם מחדש, את הצידוקים להמשיך ולהינות מהחיים והפינוקים שנלוו אל החיבור שלה למאפיה. בנוסף לכל, ולמרות שהיא בעצמה מעלה את העניין בכאב מול הפסיכולוגית, כרמלה – שבחרה להיות נשואה לטוני – אחראית גם למשברים ובעיות שעוברות על ילדיה שנולדו לתוך העולם הזה.
• כריסטופר מולטיסאנטי – כריס, למרות היותו דמות מעניינת ומעוררת אמפתיה, גם הוא לא משתנה מקצה לקצה. יש לו עליות וירידות וגם סוף טראגי, אבל המניעים שלו, וכל מה שמנחה את ההחלטות שלו נשארים הרצון שלו להגיע למעמד מכובד. בין אם במאפיה, כהגשמת חלום ילדות להיות מאפיונר חזק או בין אם כיוצר קולנוע מוערך. הוא נע ונד בין ההבטחה שביחסים קרובים עם טוני, לבין הרצון להצליח בקולנוע וחייו בעצם נראים כסדרה של תגובות – ללא מחשבה אמיתית מאחוריהן – להתפתחויות סביבו.
• מדו ואיי ג'יי סופראנו – למרות שלשניהם יש דרך שונה, הם בעצם מייצגים את הנזק המשני\סביבתי של כל ההחלטות של הוריהם. שניהם מתחילים כילדים תמימים, שגדלים מוגנים לחלוטין מהמציאות. זה משתנה אצל שניהם, כשהם מתחילים להבין מה אבא שלהם עושה למחייתו, ומה אמא שלהם עושה (או לא עושה) לגבי זה. הם גדלים בצל משפחה וחברה, שמגיל צעיר מחנכת אותם לקודים מסויימים של התנהגות, וקשה להם לפעול אחרת, למרות כמה נסיונות בוסריים. מדו מתחילה כילדה חמודה, מתגלה כדי מפונקת ומתרחקת מאביה לזמן מה, רק על מנת לחזור ולהתקרב בתור עו"ד לעתיד (עם הכוונה להגן על אנשים כמו אביה). איי ג'יי הוא ילד מפונק ועצלן. הוא גודל להיות נער עצלן וחסר עניין. כשהוא מתחיל להידמות יותר ויותר לאביו בתגובות שלו, ולאחר מכן גם בהתקפי חרדה משלו, הוא מפתח דיכאון, ואף מאושפז לצורך הטיפול. אפילו אחרי הטיפול, אנחנו לא מקבלים אינדיקציה שאיי ג'יי מצוייד בכלים המתאימים להתמודדויות שנכפות עליו, כחלק ממשפחת סופראנו.
• ד"ר מלפי – דמותה של הפסיכולוגית לא משתנה הרבה, למעט הצורך שלה בטיפול בעצמה, בשל מה שהיא חווה כשהיא מטפלת בטוני. התפקיד שלה בסדרה הוא מרכזי מאין כמוהו, מעבר לאנקדוטה של מאפיונר שהולך לטיפול. היא עוזרת לטוני להבין חלקים באישיות שלו, ובכך גם חושפת את הדברים עבור הצופה, ונותנת עומק עצום לדמות, שבקלות יכולה היתה להישאר קלישאה פשוטה ומשעממת. היא אף אחראית, בין אם התכוונה או רצתה בכך או לא, לחלק מההחלטות שטוני מקבל בעקבות התובנות אליהן היא עוזרת לו להגיע. היא עוזרת להניע את העלילה, ולפתח את הדמות המרכזית, ומדי פעם גם דמויות משנה. וכמובן מהווה אנטיתזה מוסרית לטוני ועולמו.

התיאורים האלה כלליים, וישנה כמובן קשת רחבה בהרבה של דמויות, שגם להן יש התפתחות מעניינת. קצרה היריעה בפורמט הזה, מלהעמיק על יותר דמויות. הכתיבה חסרת פשרות, והדמויות מתעמתות זו עם זו, ועם עצמן תוך קונפליקטים ודילמות מוסריות ואחרות. פשוט יצירת מופת של בניית דמויות, וסירוב להיכנע לשבלונה.

העונה הטובה ביותר

כל עונה בצבע… אני בוחר בעונה החמישית כי היא מרגישה כמו סוף העליה של רכבת ההרים, המתח עולה, הקונפליקטים החיצוניים והפנימים מרגישים כמו קפיץ שכל רגע יתפוצץ. תענוג.

הפרק הטוב ביותר

לא מעט אנשים אוהבים לבחור בפרק 11 מהעונה השלישית (עם ה"צ'כוסלובקים"). אני בוחר בפרק 4 מאותה העונה. טוני סופראנו כמו בלון שרוצה להתפוצץ מכעס על מי שתקף את הפסיכולוגית שלו, רק צריך שם. בקוטב השני, ד"ר מלפי מסרבת להיות קורבן, ובעיקר מסרבת להיכנע לרצון המוצדק בנקמה. הקונפליקט הזה בעיני, הוא הלב של הסדרה.

הציטוט האהוב עלי

“What happened to Gary Cooper, the strong silent type.” — Tony Soprano

שוב, זה סוג של זיקוק של הסדרה הנפלאה הזו. נכון שזה לא הכל, אבל זה טוני סופראנו שמייחל ומתפלל לקבל אישור מהמטפלת שלו ומכל השאר, שהוא בסך הכל אדם טוב שעושה מה שגבר אמור לעשות כדי לגדל משפחה, ולהיות אבא למופת.

הנבל המוביל

היו כמה נבלים, וכולם ראויים ל"כבוד". אבל ישנו נבל אחד שלטוני אין פיתרון בשבילו. נבל שעבד כנגדו עוד לפני שהרים אקדח בפעם הראשונה. אמא סופראנו, שמעבר לכך שהיא האחראית העיקרית לתסביכי הילדות שלו, לא מפספסת שום הזדמנות לנסות לפגוע בו, בידיעה גמורה שאין לו הכוחות הנפשיים להרע לה. ואכן טוני לא מביא את עצמו לטיפול בנבלית הזו, כשם שנהג מול כל אחד אחר.

ה MVP

שלושת המועמדים הסופיים היו ג'יימס גאדולפיני, לוריין בראקו ואידי פאלקו. שלוש תצוגות תכלית של משחק משובח ולכל אחת מהן קייס. אבל לסדרה קוראים הסופראנוס. על שם טוני סופראנו. ג'יימס גאנדולפיני הי"ד בתפקיד חייו (וזו לא קלישאה). מצליח לשלב גסות, כוחנות, הומור ורגישות באומנות. אמין ולא מעושה לרגע, הוא משאיר אחריו דמות שלפעמים אנחנו שוכחים שהיא פיקטיבית.

הופעות אורח ראויות לציון

 ג'ון הרד, רוברט פטריק, פרנק סינטרה ג'וניור, דיוויד לי רות', ליידי גאגא, ושורה לא קצרה של כוכבים בתפקיד עצמם,הם רק חלק מרשימת המופיעים אולי העניפה ביותר בסדרת טלוויזיה עלילתית. ספרו לי על עוד.

• ראיתם את הסופראנוס?
• פספסתי משהו?
• משהו דורש תיקון?
• מה חשבתם על הסדרה?

השאירו הערה פה למטה, או שלחו לי הודעה.

ככה עושים טלוויזיה!