ככה עושים טלוויזיה: סדרה על סדרות (פרק א')

בס"ד

כבר זמן מה שרציתי לכתוב סדרה על סדרות הטלוויזיה האהובות עלי, ועכשיו הגיע הזמן להפסיק לרצות ולהתחיל לכתוב. מבחינתי מדובר בסדרות הטובות שנוצרו אי פעם, ומכיוון שהדבר מורכב, לא אסתפק בטור דירוג בודד אלא בסדרה שתנסה להעמיק (שלא לומר לחפור). סדר הכתיבה יהיה כלפי מעלה, מה שלא אומר שהסדרה עמה נתחיל היא רעה, אלא רק שישנן עדיין טובות יותר.

אני מזמין אתכם להצטרף, עם אזהרה ברורה מאליה – ספויילרים!

רצח מאדום לשחור \ Homicide: Life on the street

 

מפיק: פול אטנאסיו \ טום פונטנה \ בארי לווינסון \ הנרי ברומל (טום פונטנה ובארי לווינסון הפיקו גם את אוז)

עונות: 7 + סרט טלוויזיה

מבוסס על ספר של דיוויד סיימון (רצח: שנה ברחובות ההרג)

במרץ 1993 עלה הפרק הראשון בסדרה והסרט שודר בפברואר 2000. למרות שהסדרה איבדה קצת מומנטום בעונות האחרונות (לפחות מבחינת צופים), בשביל סדרת דרמה, מבוססת דמויות ודיאלוג מדובר לטעמי בהצלחה מבחינה מסחרית, אבל מעבר לזה – מדובר בסדרה ששברה לא מעט מוסכמות מבחינה סגנונית, ויזואלית וכו'. אני לא מתכוון להשקיע הרבה בויזואל, אלא להתמקד באלמנטים של כתיבה, משחק ובימוי.

מה מיוחד

מיד כשמתחילה הסדרה, ניתן להבחין בכמה מאפיינים מובהקים, שכמעט אף פעם לא ננטשים. הראשון הוא המצלמה התזזיתית שנותנת הרגשה של התרחשות בפני עצמה. הדבר תורם גם למאפיין השני – הסיפור מועבר בצורה של דיאלוג באופן כמעט בלעדי. הדמויות עושות דברים, אבל המעשים משלימים את הדיבור, יותר מאשר ההיפך. יש דגש גדול על הדיבור, שמעבר למראה החיצוני, מבליט את השוני בין הבלשים בתחנה. מכיוון שהסדרה מתבססת על הטקסט בצורה זו, עבודת הצילום עוזרת להתגבר על שתיקות, על חוסר לכאורה בפעולות. זו סדרת משטרה כמעט ללא עבודת משטרה כפי שהיינו רגילים לראות בסדרות קודמות. כמעט ואין סצינות של "אקשן". והמרכיב הסודי של הסדרה (אליו נחזור בפרק עתידי) הוא – העיר כדמות. העלילה מתרחשת בבולטימור ולרוב בתוך חדר הבלשים במשטרה. אחרי צפייה בכמה פרקים, כבר מתחיל להיות קשה לראות את העלילה מתרחשת בעיר אחרת.

שחקנים מובילים

המשמרת מנוהלת ע"י אל ג'יארדלו שמגולם ע"י יפת קוטו המאיים מצד אחד, אך הרך והאבהי לעת הצורך מצד שני. הבלש הבכיר והמוערך ביותר הוא ללא ספק פרנק פמבלטון (אנדרה בראוור הנהדר – שמוכר לרבים מברוקלין 99), אליו מצטרף המתחיל טים בייליס (קייל סיקור) שמנסה למצוא את מקומו בתפקיד החדש. סביבם אנסמבל נהדר של שחקנים, החל במליסה לאו היחודית, דניאל בולדווין בקטנה, ריצ'רד בלצר הקומיקאי היהודי הנפלא והמנוח, בתפקיד  שחצה סדרות – הבלש ג'ון מאנץ', ריד דיאמונד וקלארק ג'ונסון ועוד. אפילו ג'יאנקרלו אספוזיטו  הצעיר הופיע כבנו של ג'יארדלו, הרבה לפני שהפך לגוסטאבו פרינגס בשובר שורות.

פיתוח דמויות

כמעט כל דמות מקבלת טיפול כלשהו, ואף אחת לא נשארת שטוחה לחלוטין, אבל אפשר לומר שישנן כמה דמויות שאנחנו צוללים יותר אל עולמן:

• פרנק פמבלטון – כאמור, הבלש המוערך והיציב. אינדיבידואליסט שלא אוהב שותפים. לפרנק יש את הדרך שלו לנהל חקירת רצח, והוא לא זקוק למישהו שיעכב אותו, יסיח את דעתו מהעיקר, או חלילה יגיד לו מה לעשות. פמבלטון לא מתרועע עם החבר'ה כי הוא בלש רציני, וכשג'יארדלו מצוות אליו את הילד החדש – טים בייליס, הוא עושה הכל כדי למנוע את החיבור הזה.
• טים בייליס – הבלש הירוק שנכנס למערכת לחוצה ומלחיצה, משתדל לבסס את עצמו כבלש מהשורה שיש לקחת ברצינות, אבל חוסר הנסיון שלו בעוכריו. כשהוא מצוות אל פרנק, הוא רוצה לבלוע את כל הידע בבת אחת, אבל נאלץ להתמודד עם האופי הקשה של השותף לעת מצוא שלו.
• היחסים בין השניים מתחזקים, מתהפכים ונשברים. פעם אחד תומך בשניף ופעם להיפך. פעם אחד דורך על השני, פוגע בו, ופעם להיפך. פרנק הופך לאדם יותר נגיש (אם כי אף פעם לא איזה חברהמ'ן), ובייליס מראה עוד ועוד רבדים באישיות שלו.
• הסמלת החדשה, קיי הווארד (מליסה לאו) – כאחת הנשים היחידות, וכסמלת חדשה, קשה לקיי לבסס את עצמה אבל היא בכל זאת מוצאת את הדרך. אישיות מורכבת עם פגמים, וכאבים (והתאהבות באנשים – ומצד אנשים – פחות מתאימים) הווארד היא כנראה דוגמא טובה למצבן של נשים בעולם הבילוש בשנים ההן.
• הבלשים מייק קלרמן ומלדריק לואיס – זוג בלשים שעובדים לרוב ביחד, ולאט לאט מתרחקים זה מזה בגישה שלהם, ובסט הערכים. בשלב מסויים נופל רבב בהתנהגותו של קלרמן, ומאוחר יותר הם מעורבים בתקרית ירי במנהיג כנופייה מקומית. הדברים גורמים בסופו של דבר לקרע, אבל אולי לא הכל הוא כפי שזה נראה? בכל מקרה קלרמן הוא הדמות היותר טראגית.

ישנם עוד לא מעט סיפורים מעניינים, וכמובן העלילה עצמה שבחלקה היא עלילה של פרק, וחלקה ממשיך לאורך תקופה. קידומים, פיטורים, אינטריגות ושלל התרחשויות. הסדרה לוקחת את הזמן וכמעט אף פעם לא מריצה סיפור מהר מאוד. אולי אחד הדברים שיעבדו פחות היום זה הקצב. הצופה היום אולי (ואולי אני סתם מגזים – נסו בעצמכם) פחות סבלני.

העונה הטובה ביותר

אחרי תחרות קשה, אני בוחר בעונה 5 כטובה ביותר, מכיוון שהיא כוללת דילמות מוסריות כבדות, התמודדויות גדולות מאוד של דמויות מרכזיות, ותצוגת משחק משובחת. אנדרה בראוור בתצוגת תכלית כפרנק פמבלטון והמתחים בינו לבין בייליס ושאר הדמויות מגיעים לשיא, מייק ריד (קלרמן) מהלך על קו דק מאוד, חוקרת מקרי מוות חדשה מגיעה, ועוד ועוד מטעמים.

הפרק הטוב ביותר

פה זה כבר על גבול הבלתי אפשרי. אבל בכל זאת, ישנו פרק שיושב לי בראש, והיה הראשון לקפוץ, כשחשבתי על זה. וזה פרק מספר 6 בעונה הראשונה – Three men and Adena. הפרק עוסק במקרה הרצח של אדינה ווטסון, שהוא טראומה מבחינת טים בייליס. הפרק מוציא מבייליס ופמבלטון טווח גדול מאוד של אמוציות, הוא אינטנסיבי, קשה ומתרחש רובו ככולו ב"קופסא" – חדר החקירה, המגרש הביתי של פמבלטון. ולא אוסיף.

הציטוט האהוב עלי

אני יכול להפנות אתכם לרשימה ארוכה של אבחנות ציניות מבית היוצר של הבלש ג'ון מאנץ', וכמעט כל אחת מהן תהיה ראויה לתואר. אבל אני בוחר במשהו אחר. טים בייליס רוצה ללמוד מהחוקר הבכיר, פרנק פמבלטון וכשהוא רואה שפרנק מתכונן להיכנס ל"קופסא" כדי לחקור מישהו, הדיאלוג הבא מתרחש:

Bayliss: So are you going to interrogate him?
Pembleton: Interrogate him?
Bayliss: Yeah, yeah. I’m just saying. You know, not a partner thing but when you interrogate him I’d like to sit in.

Pembleton: Then what you will be privileged to witness will not be an interrogation, but an act of salesmanship. As silver-tongued and thieving as ever moved used cars, Florida swamp land, or Bibles. But what I am selling is a long prison term to a client who has no genuine use for the product. {he heads for the box}

Bayliss: I guess that’s a yes.

הנבל המוביל

ישנן כמה דמויות של נבלים. חלקם לובשים מדים וחלקם לא. הנבל האהוב עלי היה ללא ספק לות'ר מאהוני, שהיה מנהיג כנופיה אכזר, מתנשא ובעיקר חמקמק. איש חכם, שמצליח לאורך זמן להתחמק מעונש ולא בוחל בהתרברבות מול המשטרה.

ה MVP

מבחינת היצירה של דמות, מורכבת, מעניינת, מעוררת הזדהות, קשה לחשוב על דמות אחרת מאשר פמבלטון. יש לו את היכולות, הביטחון (או חוסר הביטחון, אחרי שהתערער קשות), הדיעות הקדומות והחולשות המובנות בדמות מסוגו. פרנק, מעצם היותו הוא, יכול לעורר קונפליקט מול כל דמות (ולרוב הוא אף מייצר אחד), והוא מתפתח לאט, באופן הגיוני ומתקבל על הדעת לאורך כמה עונות, ועדיין שומר על היחודיות שלו. המשחק של אנדרה בראוור מעולה, וזה רק מוסיף על כתיבה משובחת.

הופעות אורח ראויות לציון

רובין וויליאמס הי"ד!, ג'ייק גילנהול, סטיב בושמי, אלייג'ה ווד (הילד), ג'יימס ארל ג'ונס, פול ג'יאמאטי – ביליונס, ג'יי קיי סימונס, כריס רוק, ג'רי סטילר, אריק סטולץ, ג'ייסון פריסטל

 

• ראיתם את רצח מאדום לשחור?
• פספסתי משהו?
• משהו דורש תיקון?
• מה חשבתם על הסדרה?

השאירו הערה פה למטה, או שלחו לי הודעה.

ככה עושים טלוויזיה!