כולם רוצים להיות חופשיים, אבל ממה אלוהים, ממה?

"על נהר אספירין ישבנו, במקומות המוכרים. לא שומעים לא רואים, כאילו אנחנו אוויר"

המציאות מזמנת לנו כרגיל עוד הזדמנויות ללמוד. אנחנו בסופו של חג הפסח, ורובנו דיברנו לא מעט על נושא החרות. עם ילדינו, חברינו ואולי אפילו ניסינו לתהות על משמעותה בינינו ובין עצמנו. והשנה, זה אף הצטרף לו לשורת המחאות שמתרחשות ברחבי המדינה. כל הדיון על הרפורמה המשפטית (אם אפשר לכנות את זה דיון), משמאל ומימין, סובב סביב המונח הזה – חרות. או לכל הפחות מתלבש בזה. נראה שהכל מתנהל באופן די הגיוני, אם כך. ציבור שמרגיש שמאיימים על דרך חייו, מן הסתם ייתקומם. ומנגד, ציבור שמאמין שלא סופרים אותו, יתקומם אף הוא. הבעיה היא שאנחנו כנראה סובלים מהשפעת כדור כלשהו, שגורם לנו להרגיש שמלכתחילה המצב היה טוב.

"עוד מעט יגמר הסרט, בקרוב המציאות. התמונה מטושטשת, והשביל לא ברור"

ואולי צריך היה להתרחש מה שמתרחש. אולי אנחנו זקוקים לאיזה טלטולון, כדי להתעורר מהסרט, ולהביט במציאות. בזמן שבו התודעה של כולנו נמצאת תחת מתקפה רבתי של פרשנים מטעם זה או אחר, אולי צריך לעצור רגע ולהתחיל לחשב מסלול מחדש. אני לא מדבר על החקיקה הזו, או הפעולה ההיא. בניגוד למה שמספרים לנו, אלה הדברים השוליים. הביטויים של הדבר האמיתי.

"כי כולנו עבדים, אפילו שיש לנו כזה כאילו"

בתוך כל הדיבורים האלה על חרות, יש לי תחושה שאנחנו ממשיכים לא לפספס עוד הזדמנות לפספס.

"כולם רוצים להיות חופשיים, אבל מהה, אלוהים ממה?"

או כפי ששאל רב שאני מעריך – חרות למה? כולם רוצים חרות ממשהו, אבל השאלה האמיתית היא לא ממה אנחנו רוצים להשתחרר (ספויילר: לא חסר ממה), אלא למה? לאיזו מטרה? אם היום אני מקבל טופס שחרור מעבדות, וזוכה באותה החרות המיוחלת (למרות שעדיין לא ברור מהי בכלל) – מה אני רוצה לעשות עם החרות הזו? מה אני צריך לעשות איתה?

כנראה שיש צורך לחזור על זה, אבל בכל אחד מאיתנו ישנו ניצוץ אלוקי. והגן הזה, שמגיע ממש מהבורא, ולכן מכיל תכונות של בורא, אומר לנו כל הזמן שאנחנו חייבים להיות עצמאיים ובלתי משועבדים. לכן אנחנו תמיד בחיפוש אחרי החרות. זה לא חינוך ולא סביבה ולא כלום. זה הקב"ה שבנו, שלעולם לא יתן לנו מנוח עד שנשיג את החרות.

בניגוד לפירסומים זרים, המצב הקודם, כמו הנוכחי, אינו מצב שיכול להיות מתואר כחרות. ואין על חרותנו שום איום כלל, כי אי אפשר לאיים על מה שלא קיים. כל אחד מאיתנו מבלבל את המושג חרות, עם המושג של סיפוק עצמי. ככה, בלי שאף אחד רואה, אנחנו יכולים להודות שאין בנו הרבה יותר מאשר הרצון לעשות מה שאנחנו רוצים (כמובן בלי לפגוע באחרים), ושאף אחד לא יגיד לנו מה מותר או אסור לנו (כי אנחנו יודעים כבר).

זה לא מספיק. לא קרוב אפילו. בין אם תעבור הרפורמה הזו או לא, ובין אם יעבור חוק זה או אחר, אנחנו לא נהיה בני חורין. כי חרות היא לא משהו שניתן לנו, אלא משהו שאנחנו יכולים לזכות בו אך ורק עם שינוי תודעתי, וללא שום תלות בימין, שמאל, דתיים, חילוניים, ישראל הראשונה, השניה, או העשרים ושמונה. כל עוד נמשיך להתהלך בתודעה של עבדות (מה יהיה עם כל הכעס הזה, מה יהיה עם הקנאה), נמשיך להיות עבדים. אפילו שיש לנו כזה כאילו.

"וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ" דברים י'.

רק הניצוץ הקטן הזה שבכל אחד מאיתנו יכול להתנהל מתוך חרות. כי רק הוא מבין מהי, ולשם מה ניתנה לנו במעמד הר סיני "הַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת (שמות, לב פס' טו-טז)". אז מה מבקש הקב"ה? ללכת בדרכיו. ומהן דרכיו? אהבה.

החרות והבחירה שיש בידינו פשוטות (להבנה, פחות למעשה) – לפתוח פה גדול ולהמתין למנה הבאה, או לזהות את הבורא באחר, ולראות שהוא חלק ממני. אם נמשיך בדרך של סיפוק האני (ויש שלל סוגי סיפוק), לעולם לא נגיע לחרות. לא יעזור חוק חמץ או חוק כבוד האדם וחרותו. אי אפשר לכפות חרות על איש. אנחנו חייבים לבחור בה – ובכך לעשות את רצון השי"ת.

ותודה לברי סחרוף יבדל"א, שבין אם התכוון או לא, יצר עוד שיר מעולה.