בס"ד
כנגן גיטרה חובב (רוצה לומר חובבן), תמיד האזנתי בהערצה לנגנים המעולים שהיו ועודם, לאורך השנים. לאחרונה, התאחדה לה להקת ברוש עם אריאל זילבר, ועלו בי זכרונות ילדות קסומים שהביאו אותי לחשוב על איך בכלל הגעתי להתעניין במוסיקה בכלל, ובגיטרה בפרט. הכתוב מטה מפרט, בסדר כרונולוגי בלבד, את הנגנים הישראלים שהכי אהבתי.
לשמוליק בודגוב, לפחות לזה שאני הכרתי, לא היתה אף פעם את הפוזה של גיטריסט רוק. אבל בתור ילד, זה לא היה עדיין עניין. האיחוד הזה של להקת ברוש, הזכיר לי בעצם שבודגוב היה בעצם גיבור הגיטרה הראשון שלי. זהו זה, ולא אחרת. הניגון המהוקצע, הנונשאלנטי הזה של נגן גיטרת קצב וסולו באיש אחד שנראה חביב, כנראה היה מה שתרם לחיבתי הגדולה אליו (מעבר לזה שלפני שאבי סינגולדה השתלט על כל שישיית מיתרים, זה היה שמוליק).
דני סנדרסון הקסים אותי תחילה כקומיקאי ששר ומנגן. אחר כך באה הנגינה, שהביאה איתה את ניצוצות הרוקנרול האמריקאי הקלאסי. בין אם בכוורת, דודה, גזוז או לבד, סנדרסון הביא את הנגיעות האישיות שלו, וכל שיר שהוא הפיק היה סנדרסוני לחלוטין. מעבר לכישרון, וטעם מוסיקלי, היכולת הזו לייצר סאונד כל כך מזוהה, נראית לי כלא פחות מגאונות.
לא ידעתי בכלל שלגיבור הבא שלי קוראים יזהר אשדות. דני בסן היה הזמר הדומיננטי, ליאיר ניצני היה ברז מצחיק על הראש, ויושי שדה עם המשבצות שלו הסיחו את דעתי מהבחור השקט שמנגן על גיטרה הפוכה. תיסלם הביאה לי (ואני מזכיר לכם שהייתי ילד) בפעם הראשונה רוק כאסחיסטי כזה, רדיו חזק. רק בדיעבד למדתי על איך קם העסק, וכמה מחושב זה היה, אבל כל היצירה של אשדות היא כזו, עמוקה, מתוחכמת.
בגלל שכל כך התחברתי לסאונד של דני סנדרסון, לקח לי זמן להבין שיצחק קלפטר הוא בעצם הפנינה האמיתית. יעברו שנים, לפני שאוכל לדמות אותו לשילוב של גארי מור, ג'ימי הנדריקס ודיוויד גילמור עם תבלין מקומי. אני חושד שגיטריסטים מקומיים יאמרו שהיה גדול הפורטים הישראלים, ואני לא אתווכח יותר מדי חזק. מדובר באמת בעילוי גם ברמה הטכנית וגם ברמת הנשמה.
דיוויד ברוזה הוא אולי יוצא הדופן כאן, כמי שמזוהה עם גיטרה קלאסית באופן מובהק, והתפוצץ עלינו עם האשה שאיתי, שהוא תצוגת תכלית של נגן גיטרה לפני כל דבר אחר. הנגינה שהוא הזרים לנו אל תוך הלב בהופעות חיות של אלבום המופת הזה (הייתי!), כולל כל תרגילי הניגון\תיפוף\סיבוב, היתה מרהיבה והציתה את הדמיון שלי מצד אחד, אבל גם ייאשה אותי מעט מצד שני…
הבא בתור שבאמת הדליק אותי, היה יוסי אלפנט ז"ל. בתור הגיטריסט של להקת הפליטים, הוא הביא איתו משהו חדש ומרענן. ניחוחות של גל חדש, מעורבבות עם השפעות מקומיות, לצד פאנק. וסוף סוף אחד שיש לו גם את הפוזה. גיבור רונקנרול אמיתי שלמתבגר (מאוחר) כמוני, היווה סוף סוף דמות להזדהות איתה. כאילו אאוטסיידר, אבל לא באמת.
אהוד בנאי, זה שבתחילת הדרך נחשב ע"י רבים ולא טובים, לנגן של שני אקורדים – כאילו טום פטי לא יצר מכאלה יצירות מופת – מעבר להיותו באמת אחד היוצרים החשובים שגדלו בארץ הקודש, הוא גם גיטריסט מעולה. שונה, מקורי, מערב מזרח ומערב, הסנטנה של רוק-מזרח. ישנם רגעי נגינה שלו שהם באמת עליה למחוזות הקדושה.
אני יכול להוסיף את יהודה פוליקר לקטגוריה הזו, רק שהוא פחות עירב. כשהוא ניגן רוק, הוא ניגן אותו הכי קול, הכי מגניב ולא מתאמץ, וכשניגן ביוונית הוא עשה את זה באותה הצורה. איך אפשר לא לתת לו בכפיים, בכפיים, בעקב הנעליים?
ישנם עוד הרבה נגנים מעולים ומפורסמים, אבל הרי דיברתי על אלה שהטביעו את חותמם עלי, באופן אישי.
- מי עשה לכם את זה?
- מה מיוחד בו\בה?
גיל שלו 